כותרות העיתונים מעלות לאחרונה על נס שני אנשים בעייתים במיוחד – אחד, אבי לוזון, יו"ר התאחדות הכדורגל בישראל, דיקטטור שנגוע בניגודי אינטרסים מכל כיוון, אבל לא יוותר מרצונו לרגע על הכסא. כמו דיקטטורים אחרים גם הוא פועל על ידי שליטה מוחלטת במנגנון וזריעת פחד גדול בקרב כל מי שבא איתו במגע. על לוזון, צבאו הקטן, והארגון בראשו הוא עומד, אמר לאחרונה ירון זליכה שבדק את התנהלות ההתאחדות, כי הריקבון גדול.

ריקבון  אחר ניתן למצוא אצל יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, שסדרת תחקירים מקיפה מוכיחה עד כמה יכול מנגנון להסתאב כשהחתולים שומרים על השמנת. http://www.themarker.com/career/1.2099748

וסרמן, שהחליט למנוע מגמלאי הסדרות המורים שי לחג למשל (כי אין כסף) נדיב מאוד עם מקורביו המקבלים משכורות מפליגות, העלאות שכר מעוררות קנאה, וגם כיבודים כמו תפקידים רמי דרג ללא השכלה מתאימה, או ישיבה בדירקטוריונים. מנכ"לית עמותת המורים, ג'ינה מרום המקורבת אליו במיוחד (במסדרונות הם מכונים ה"מאפיה הרומנית") מרוויחה חצי מליון שקלים בשנה, כשבתוך שנתיים קפץ שכרה ב-60,000 שקלים. איזה כיף. היא לא היחידה. מקורב אחר מקבל סבסוד לעסקיו הפרטיים מן ההסתדרות, ולצאצאי בכירי ההסתדרות מסדרים עבודה בארגון. בנו הפרטי של וסרמן קיבל משרה נוחה בבנק מסד, השייך בחציו ל… נכון- הסתדרות המורים.

ריקבון עמוק הוא לא הקשר היחיד בין השניים. לוזון ווסרמן נהנים מחיסיון בחסות המדינה – ההתאחדות וההסתדרות, שתיהן אגודות עותומאניות, אותו סטאטוס משפטי בעייתי שאינו מאפשר לכל גורם חיצוני, למשל מבקר המדינה, לבקר את הארגון. עד שלא יקום מחוקק אכפתי וישנה את חוק העמותות שמאפשר לארגונים העתיקים האלה לשמור על המעמד הזה – תמשיך השקיפות להיפגע, ואנשים מסוגם של לוזון ווסרמן ימשיכו לעשות כל העולה על רוחם.

אל מול החוליים הדומים, ניתן למצוא בכל זאת הבדל אחד משמעותי: רגולטור. בעוד מול לוזון עומדת שרה נחושה שלא רוצה לראות אותו שם, מול וסרמן עומד שר דרדלה, שלמרות שהוא יודע שמשרד החינוך מעביר כל שנה בין  100-120 מליון שקלים להסתדרות המורים (חציים מיסי חבר של המורים וחציים מכיסי כולנו) ניהולה של הסתדרות המורים ממש לא מעניין אותו. סדרת תחקירים שחושפת שחיתות? נו אז מה. וסרמן יכול לנוח על כסאו בשלום.

יתרה מזאת – בעוד משרד הספורט עסוק בקידום הוצאתו של לוזון ממעגל המשפיעים, משרד החינוך – חינוך! – עסוק בשימור כבודו של וסרמן, והסתרת כל פרט היכול לפגוע בו. כשביקשנו מהמשרד להבין האם המזכ"ל אכן נושא בתואר אקדמי, או אם אפשר לקבל אישור שציוני הקורסים בהם אמור היה להשתתף כדי לקבל תואר מורה בכיר (תארים משפיעים על המשכורת לאורך שנים כמבון) אכן קיימים, הודיעה לנו היועצת המשפטית של משרד החינוך כי "מדובר בצנעת הפרט". העובדה שווסרמן איש ציבור שמייצג -130,000 מורים וגמלאים של  בתי הספר היסודיים, ממש לא מעניינת את משרד החינוך. יתרה מזאת – הניסיון לקבל את דוחות הביצוע שמעבירה הסתדרות המורים למשרד כדי להבין למה בדיוק על מה למה מעביר המשרד 100 מליון שקלים בכל שנה, יצרה מסע ייסורים שכלל חיפוש אחרי רואה חשבון שעזב בכלל את הארץ (השם ניתן על ידי משרד החינוך, כמובן) שאילתות מהעמותה לחופש המידע, שנענות בדוחות שלא ניתן ללמוד מהם כלום, וטרטור ארוך ומתמשך שכל מטרתו הגנה על אחד מבניה היותר בעייתיים של המערכת.

לא ששי פירון יכול לפטר את וסרמן – שנבחר על ידי המורים בבחירות דמוקרטיות (תמיד זה בחירות דמוקרטיות ) – אבל הוא יכול להקים ועדת בדיקה שתחשוף את גועל הנפש ותחייב את האיש ללכת סוף סוף הביתה. אל דאגה. זה לא קורה.

סיפורי לוזון/ וסרמן מוכיחים כמה חשוב תפקידו של זה שיושב למעלה. כששר מחליט לנקות את האורוות – הן מתנקות. נכון, זה לא פשוט, אבל יקרה. כשלשר אחר לא אכפת, השחיתות תמשיך לחגוג. את המחיר, כמו שאוהבים להגיד בטלוויזיה, נשלם כולנו.  

דווקא מתוכנית ריאליטי חביבה יחסית אפשר ללמוד על שורשי השד העדתי  לא פחות, אולי יותר, מכל פרק מתבכיין של אמנון לוי. קוראים לה "המרוץ למיליון" ומופיעים בה שני זוגות מובהקים בניגודיותם. זוג אחד מורכב משתי בנות מקסימות – הן קוראות לעצמן סכי ושטי – קיצור של סכסכנית ושטן, או משהו דומה – שתי ילדות בנות 20 ממושב זרחיה בדרום. הן בנות דודות, אחת מהן – אם אף אחד לא יעצור אותה- אולי תהיה סטנדאפיסטית פעם. ההורים שלהן הגיעו מאירן, יש להן משפחות ענקיות שגרות בבתים גדולים ויפים במושב, ועל פי הסרטים האישיים שהוצגו להן, וגם לנו, ביום שישי מכינים שם המון המון אוכל, ומנקים ביחד את הבית. גם ישנים באותה מיטה בגיל 18 והמילה אמא גורמת לאחת מהן להזיל ים של דמעות משתי עיני. הן  לא יודעות אנגלית. כל כך לא יודעות אנגלית שזה כואב. מה עשו שתי הבנות אלה במערכת החינוך הישראלית אם הגיעו לגילן בלי יכולת להוציא מהפה שני משפטים ברורים בשפה שלמדו מכיתה ד'. הן גם לא יצאו אף פעם מישראל. עבורן קרית מלאכי הייתה, עד עכשיו, פחות או יותר הגבול.

מולן מתמודד זוג שזכה לכינוי "הספרנים". היא יועצת אסטרטגית, בת יחידה ממשפחה מפורקת, צמחונית, בעלת תואר מאוניברסיטה אמריקאית. הוא מהנדס ממושקף מהטכניון, סוג של גאון ממשפחה אנגלו סקסית קרירה. בסרטון האישי שלהם השתתפו מעט אנשים שסיפרו כמה הם מתגעגעים, ואחת האמהות גם הזכירה איפה שהוא שעם כל כך הרבה שכל כמו של שניהם- הם חייבים להצליח. לא ראו שם אוכל. ממש לא, לא ראו אבא נוסע במושב על משאית ואפילו הסיפורים קורעי הלב ("אבא שלי עזב לארצות הברית ואפילו לא ידעתי שהתחתן שם") סופרו בדרך שכלתנית-משהו, משולבת בדמעה קטנה בזוית העין.

שני הזוגות – הבנות העילגות מהמשפחות הפרסיות ה"חמות" בזרחיה, והאינטלקטואלים הלבנבנים אנשי העולם הגדול, נמצאים בשלב זה באותו מקום במרוץ. עכשיו אמרו לי ילדים, מי מהם יצליח יותר במרוץ האמתי של  החיים? האם הבנות, שיודעות להכין חורשט ולצחצח את הבית אבל אחת מהן טוענת בתוקף שאין אינדיאנים ויש מכשפות, או הספרנים מ-NYU?

האם תהיינה אלה הבנות, שאף אחד לא חשב שחייבות, בגילן, להכיר את העולם ולדעת שפה זרה, או אלה שדווקא לא חזרו כל יום אל הסירים העצומים  והמשפחה העוטפת, אבל נותבו למסלול בו לא הייתה ברירה אלא להשכיל? מי ירוויח יותר כסף, מי יעלה מהר יותר בסולם הדרגות, מי ינהיג בתחומו, מי ישפיע, מי ישב בעמדות הכח שדורשות השכלה והיכרות עם דרכי העולם?

הסיכוי של מי מבין שני הזוגות להפוך למנכל, חברת כנסת, חוקר באקדמיה, איש תקשורת מוביל – כל אותם תפקידים וצמתי החלטה שהעדתי לוי, מתלונן ששייכים לרוב הלבן – גדול יותר?

יתכן שסכי ושטי תהיינה מאושרות יותר בחייהן. יתכן מאוד אפילו, אבל השד העדתי לא בודק אפליה על רקע שמחת חיים.

אמנון לוי והחשודים המידיים,המקופחים המקצועיים שהביא לתוכנית שלו, טוען שאשכנזים לבנים דואגים לדרוך באופן סיסטמתי על מזרחים עם שם כמו בוזגלו, אבל בכל פרק של המרוץ למיליון נראים  על המסך שורשי הפער, שלא מתחילים מאפליה בקבלה למקום עבודה.

 שם משפחה אפשר להחליף (כמו שעשו אין סוף אשכנזים,אגב), עקרונות חיים מערביים (מה לעשות) שכוללים דרישה למצוינות,פריצת גבולות,השקעה בהשכלה והתנהלות אישית כאילו הגבול הוא השמיים- אין בכל בית.

הישועה תגיע מהדור הבא כנראה, אבל זה יקרה רק אם סכי ושטי ידרשו מילדיהן דברים אחרים לגמרי מאלה שדרשו מהן. מילדיהם של ה"ספרנים" ברור לגמרי מה ידרשו.

איזה מזל שאני לא חברת מפלגת העבודה, כך נחסכת ממני ההתלבטות יחימוביץ'– הרצוג, אבל לו הייתי חברת מפלגת העבודה הייתי עושה טוב טוב חושבים, ולא בגלל השמות שנמצאים במרוץ לראשות המפלגה, אלא דווקא בגלל אחד שלא.

בואו נבדוק את המצאי – יחימוביץ' , בתפקידה, כבר הודיעה שתתמודד' ואפילו דאגה להקדים את הפריימריס כדי שמתחריה לא יוכלו להכניס לרשימת הבוחרים עוד ועוד מאנשיהם.

מולה טענו שלושה לכתר – יצחק הרצוג, איתן כבל, ואראל מרגלית. סקרים הראו שכבל והרצוג מקבלים כל אחד אחוזים בודדים, אראל מרגלית לא ממש נספר, ויחימוביץ' לוקחת כל אחד מהם בנפרד בגדול . לא מדובר באנשים טיפשים. כבל והרצוג הם שועלים ותיקים שהבינו שאם לא יחברו – כלום לא יקרה. היו דיונים. לא בקלות מוותר אדם על ראשות המרוץ. הבוקר התבשרנו כי הרצוג יוביל.

בוז'י הרצוג אדם ראוי, אין ספק. יש שיחלקו על רמת הכריזמה, אבל רקורד יש לו לגמרי לא רע. כבל יביא את יכולת הארגון והניסיון, ואראל מרגלית ימשיך לטפח יומרות בשקט, ולא יפריע.

כבל הביא אתו גם נדוניה מפתיעה – עופר עיני.

לו הייתי תומכת של השלישייה המסוקסת – הייתי נעשית מודאגת עכשיו. עיני כבר מזמן לא קלף אמיתי של הצלחה. רוצים פוליטיקה ישנה? לכו להסתדרות. אם יש אדם שעוצר כל רפורמה, שעסוק בשימור מוחלט של כח הועדים השמנים, שלא יתן לשום שינוי לקרות – הוא עופר עיני מודל 2013. רפורמה בנמלים? אל תצחיקו, רפורמה בשירות המדינה – סכסוך העבודה כבר הוכרז, הקמת מנגנון בוררות חובה לשירותים חיוניים? יאללה יאללה. אין היום רכבת כי נהגי הקטרים חולים ? זה נכון, הם לא צריכים לנהוג יותר מארבע שעות ביום.

הנה עוד כמה דוגמאות ל"פוליטיקה חדשה" : הבן של חיים כץ, יו"ר ארגון עובדי התעשייה האווירית ויו"ר ועדת העבודה והרווחה בכנסת הופך גם הוא לחבר במועצת הועד של אבא שלו? למה לא? מי אמר שנפוטיזם זה רע? יוסי וסרמן ,מזכ"ל הסתדרות המורים עולה לכותרות בשל ניהול מושחת ובעייתי? הסתדרות החדשה שותקת כדג.

שוב ושוב מצטייר עיני כמקל בגלגלי המשק – שימור זה טוב, שינוי זה רע. אפילו כשהסתדרות פועלת למען הסכם קיבוצי למען עובדי הניקיון, היא לא מסוגלת לחבר את כלל האירגוני ם הפועלים בתחום, וחותמת הסכם עם אחד מהם, שגם משתמש, הפלא ופלא, בשירות היח"צ של מי שהיה דובר ההסתדרות עד לא מזמן. עצמאות עד הסוף, אבל הכל נשאר במשפחה.

אם יש דבר אחד טוב שעשתה יחימוביץ' הוא ההתנתקות מהאוטומט שנקרא תמיכה בעבודה מאורגנת, גם כשקוראים לה אלון חסן. פעם היא הצהירה שלא תצא לעולם נגד ועד עובדים. גם היא התפכחה, גם היא  הבינה שוועד מושחת  לא טוב לאף אחד, בעיקר לא לעבודה המאורגנת, וחתול שחור עבר בינה ובין עיני. חתול השחור אחר  שרבץ  היטב בין עיני, לאיתן כבל  (שכבל קרא לעיני דיקטטור שפועל בעזרת הפחדה, במהלך ההתמודדות  של השניים על ראשות ההסתדרות) רץ לדרכו האחרת מזמן. בפוליטיקה הישראלית –  האויב של האויב שלי הוא חברי, גם אם אמרתי עליו דברים קשים במיוחד רק לפני 18 חודש.

פוליטיקה ישנה אמרנו? הנה היא שוב. שלישיית המוסקטרים מאמצת אל ליבה את נסיך המנגנון הישן, ומקווה שהוא יעזור לה לתפוס את כס המלכות. שוב מוכיחה מפלגת העבודה כמה יפה היא  יודעת לירות לעצמה ישר ברגל.

סבא וסבתא שלי חיו במושבה יקנעם. היה להם בית קטן ושטח גדול, סבא שלי היה נהג משאית וגם ממייבשי ביצות העמק, ותמיד היה להם בחצר לול תרנגולות. לשכנים שלהם, מהצד השני של הכביש, הייתה רפת (שם ראיתי המלטה ראשונה ואחרונה – חוויה לא מומלצת לנפשו של ילד קטן). בבית הסמוך היו סוסים. גן השעשועים האמיתי היה בקיבוץ הזורע לשם היינו הולכים ברגל. פעם יקנעם הייתה מושבה, עם בנין גדול במרכז, שקראו לו אגרא, אליו היו מביאים את החלב בדרך לתנובה, ואנשים שמתעוררים לפני הזריחה. היו גם  רשתות על כל חלון. כשיש רפתות ואורוות באמצע הישוב, גם זבובים ויתושים יש בשפע.

מעל יקנעם המושבה (תמיד הודגש הנושא הזה), התנשאה יקנעם עילית. עיירת העולים הייתה ללעג וקלס בבית של סבא וסבתא שלי, וגם בבתים של החברים שלהם. הם לא הבינו מאיפה צמח הגידול הזה על ההר. כשישבו על הגזוזטרה וקראו לילדים קלסיקות של אלתרמן ושלונסקי, אף אחד לא ספר את השכנים.

יקנעם- המושבה (לא לשכוח להדגיש) כבר מזמן לא בית של חקלאים. בשני העשורים האחרונים היא  בעיקר עוד שכונת וילות יוקרתית. הבנים והבנות החוזרים ידעו לנצל את השטחים שקיבלו בירושה, ולבנות עליהם בתים שלא מביישים את סביון וכפר שמריהו. חקלאות אין שם, שלא יספרו לכם סיפורים.

גם יקנעם עילית לא קפאה על השמרים.  בזכות ראש עיר מופלא בשם סימון אלפסי, הפכה המעברה לשעבר, בעלת שיכוני שנות החמישים עם החלונות המנופצים, לאבן שואבת לאנשי הייטק ובכלל. שכונות חדשות ויפות הוקמו במקום, אזור התעשייה העצום נחשב לאחד המשגשגים ומכניס כסף רב לקופת העיר, בתי הספר המקומיים מקבלים פרסי חינוך.

ביקנעם עילית חיים היום 20,000 אזרחים גאים, ביקנעם המושבה גרים 1300. על אף הקרבה הגיאוגרפית וההיסטורית (ההפרדה הסטטוטורית הרשמית  בין שני המקומות ארעה לפי 46 שנה) מדובר בישובים שונים. המושבה משלמת את מיסיה למועצה אזורית מגידו, ושומרת על סוג של עצמאות לא ברורה.

הבוקר קראתי בעיתון שאלפסי המעולה ביקש מהשר גדעון סער, שהיה בביקור במקום, לפעול לאיחוד מחודש. אנשי המושבה, והמועצה האזורית, זינקו לשמיים. http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2109308  עבורם מדובר בצעד שהוא לא פחות מייהרג ובל יעבור.

אל דאגה . החיבור לא יתקיים לעולם (ממש כמו זה המתוכנן בין אור עקיבא וקיסריה). לא מדובר בחשיבה רציונלית אלא בגזענות מושרשת ועמוקה. אנשי המושבה יגידו שהם "רוצים לשמור על הצביון החקלאי", אלא שלא צביון, ולא חקלאי. לאנשי המושבה נח מאוד להשתייך ל"זרם הטבעי" – קיבוצים ומושבים אחרים. הם לבנים, הם ותיקים, הם מדברים באותה שפה. את יקנעם הקימו עולים ממרוקו שלא קראו פושקין, ולא נטעו אקליפטוסים. העובדה שיקנעם עילית הפכה לאחת הפנינים המתקדמות, ממש לא מעניינת את ותיקי המושבה, ובעיקר לא את הבנים שלהם, שגדלו באותה אווירה בדיוק.

"הקרב המוניציפלי הזה אולי יקרע את היחסים בין יקנעם עילית ומועצה האזורית מגידו", אבל יסתיים בתוצאה אחת  ברורה: אנשי המושבה יחברו לאחות הגדולה רק על גופתם המתה.

מי אמר שד עדתי ולא קיבל.

נושא השד העדתי שמציף אותנו בחודש האחרון  העלה לכותרות – שוב – את המקופח המקצועי (כתוב, לצרכי נוחיות, בלשון זכר אך נכון, כמובן, לשני המינים). כך תזהו אותו בקלות:

1. אצל המקופח המקצועי (המקופח"צ) אין הפתעות- לפני שהוא פותח את הפה אתה יודע מה יגיד. הוא יכול לייצג נושאים שונים: נשים, גברים, אתיופים, ערבים, מזרחיים, אשכנזים, בוגרי אוניברסיטה, פחחים, טייקונים או מרוויחי משכורת מינימום. לא ממש חשוב מי המקופח – חשוב שאין כאן הפתעות. צ'ארלי ביטון ודוד לוי עשו על זה קריירה, אבל לא רק הם. גם ארגוני הנשים שקופצים אוטומטית להגן על המגזר- רק בהיותו מגזר, עושים בדיוק אותו דבר, ורני רהב הפך לחתיכת מקופח מקצועי נטול מתחרים בתחומו בשנים האחרונות ("שנאת עשירים!, שנאת עשירים!"). עובדות לא מבלבלות את מקופח המקצועי. יש אג'נדה. עליה הולכים. המציאות אולי משתנה, אבל הוא לא משתנה איתה, מה שמבטיח שכל מפגש איתו ישמע בדיוק כמו שנשמע המפגש שלפניו, וזה שלפניו, וגם העשרה שיגיעו בהמשך. אין הפתעות, כבר אמרנו.
2. למקופח המקצועי אין אחריות – או ליתר דיוק: האחריות אף פעם לא עליו. כולם אשמים רק לא המגזר בשמו הוא צועק. נסו להציע לאחמד טיבי להעביר את מערכת החינוך הערבית בישראל ללמוד בעברית – איזה פה שהוא יפתח עליכם. גם אם תגידו שכשבאמצע הארץ לומדים בערבית 12 שנה, יותר קשה להגיע לאוניברסיטה או לטכניון –הקשבה רציונאלית לא תהיה שם. זה לא שמדינת ישראל לא מקפחת את המגזר הערבי, בהחלט מקפחת כבר עשרות שנים, אבל גם למגזר הערבי יש אחריות מסוימת על מצבו. לקחת אותה? לעשות חשבון נפש? להגיד – גם אנחנו אשמים? לא אצל המקופח"צ.  אותו דבר אפשר לומר על אורית סטרוק. "אנשי ההתיישבות" הם תמיד אומללים, מקופחים ונפגעים. אין נוער גבעות, אין השתלטות על אדמות פרטיות, אין סגירה הרמטית של שוק שלם בחברון כי לכמה משפחות יהודיות מתחשק לגור בו. אחריות על המלחמה? אל תגזימו. אכלו- לי- שתו- לי הוא המוטו המוביל. אני בסדר גמור, אתם הרעים.
3.  המקופח המקצועי אף פעם לא טועה – הוא לא מסוגל לראות נושא באופן הוליסטי, מכמה זוויות, לכן הוא תקוע בזווית המאוד צרה שלו, וסביבה מסתובב עולמו. המרירות מזינה אותו וכיוון שהתזה המקופחת היא מה שיש לו בחייו, אין סיכוי להזיז אותו מעמדתו. בכל ארגון יש אחד כזה: טענות מכאן ועד מחרתיים, ואם נפתרה בעיה אחת, הוא מייד ימצא את הבאה להתלונן. הרבה פעמים תמצאו אותו בוועד. אם הוא עולה ממש גבוה הוא ישב בהסתדרות.
4. למקופח המקצועי יש אחד מהשניים: חברים, או אויבים – עולמו מורכב משחור –לבן , האנשים סביבו נמדדים ב"לי או לצריי". דרך הביניים, או האפשרות שמישהו יכול לחשוב אחרת, לא עולה על דעתו. לא הסכמת? אתה האויב. בעל מוגבלויות שהצליח ודורש מחבריו לקחת אחריות על גורלם הוא אסון מבחינת המקופח"צ. אישה שמבקרת ארגוני נשים על התנהלות זו או אחרת היא אויבת העם. איך היא יכולה? מה, היא לא מקופחת?
5. למקופח המקצועי אין פתרונות – לו היו לו פתרונות היה מאבד את המעמד הכה נחשק ומתגמל שהוא מחזיק באהבה קרוב לחזה. הוא יודע לצעוק מצוין, אבל כששואלים אותו מה מה צריך לעשות  הוא יענה מיד: "מה אני שר החינוך/הביטחון/האוצר/נגיד בנק ישראל/הממונה על הבנקים/אינטל/סיסקו/מיקרוסופט?  שהם ימצאו את הפתרונות. לכל אחד יש תפקיד משלו" (ובחזרה  לסעיף מספר 2).

אין לזלזל בחשיבותם של המקופחים המקצועיים, שהרהוטים ביניהם באמת מעלים למודעות נקודות חשובות למחשבה ופעולה, אבל לפעמים, איך נגיד את זה, המקופח"צ יורה לעצמו ברגל, שלא לומר בראש. קצת פחות יבבות אוטומטיות, קצת יותר לקיחת אחריות אישית ומגזרית, ראייה הוליסטית, והרבה יותר חתירה אמיתית לפתרונות, היו הופכים אותו ממקופח – לאדם שמקשיבים לו. מה הסיכוי שזה יקרה? קטן כנראה. איזון בתפיסת העולם יגרום לו לאבד את אחיזתו האיתנה במציאות הפרטית שלו, אולי אפילו, איזה פחד, יפסיקו לתת לו סדרות  מקופח"צות בטלביזיה.

ביום שישי האחרון (30.8) פתחתי את "ידיעות אחרונות" רק כדי לגלות על שער "ממון" את תמונתה של רוית דום, מנכ"לית רשת עמל. נו, ברור שקראתי בשקיקה את כל הכתבה שהכינה גאיה קורן, שבאותו גיליון בדיוק פרסמה פרויקט אופנה מפואר שהכינה עם ניקול ריידמן. דום, ריידמן, עבור ידיעות אחרונות זה אותו דבר.

מהראיון עם דום אני זוכרת שני דברים: לנשים אין אגו, ועופר עיני, בן זוגה, מכין עוף עם זיתים. שאלות קשות, איך נגיד את זה, לא היו שם, רמת החנופה, שככל שהתקדם הראיון הפכה סכנה אמיתית  לקוראים חולי סכרת, הייתה גם הייתה. ככה זה כשאת פותחת את הטייפ ונותנת למרואיין לדבר בלי שעשית שיעורי בית מינימליים.

על פי קורן דום היא מנהלת מופלאה, שמחסלת גירעונות בהבל פה, מרחיבה את הרשת ויוצרת מארג קשרים מקסים בין עובדיה, רק בשל יכולותיה הטרומיות. ברור. עבור המרואיינת זו הייתה הצלחה גדולה. באיזו קלות היא סובבה על האצבע את העיתון הגדול במדינה. נפוטיזם הרי לא מעניין את ידיעות אחרונות. למה לבקר מרואיינת שזכתה בתפקידה הרם לא בשל היותה אשת חינוך מופלאה אבל כן הולכת לישון עם עופר עיני,יו"ר ההסתדרות שהיא הבעלים של רשת עמל? למה להעיף מבט בדוחות הכספיים של הרשת ולגלות שם חגיגת שכר מטורפת בשנת גרעון, אם אפשר לזרות עוד קצת קצפת ודובדבנים מפי המרואיינת? למה להזכיר שאת שכרה של דום, שזינק ב-45% יחסית למנכל הקודם, ועלותו מתקרבת למיליון שקלים בשנה, מאשר דירקטוריון ש- 4 מתוך 7 אנשיו הם מקורבי עופר עיני? למה להזכיר שחגיגת השכר מגיעה על חשבון מתנות מגוחכות למורים (ומתנות מרשימות לאנשי המנהלה) וביטול הפרשות לפנסיה של גמלאי הרשת, שנתנו לה עשרות שנים מחייהם? למה לחטט בזבל אם אפשר פשוט למרוח את הקוראים בנצנצים ובלונד? הכי טוב לספר על העוף בזיתים בלי להזכיר שהיו"ר מכין אותו בדירה בכוכב הצפון בתל אביב, שנקנתה מכספי המיסים של  חברי ההסתדרות, שגם מממנת יפה את כל שאר הוצאותיו, וכמו שעולה מן הכתבה  גם את הוצאותיה של הגברת.

שלושה ימים אחרי כתבת השער הסכרינית פרסמנו את התחקיר הזה http://www.themarker.com/career/1.2111992 שחשף את פניה האמיתיות של עמל והמנכלית. דבש לא היה שם, וגם לא קצפת, דובדבנים או עוף בזית. חלק מהטוקבקים תהה איך יתכן שרק כמה ימים קודם לכן פורסמה בידיעות כתבה מפרגנת כל כך. התשובה פשוטה: כשעיתון מחליט לטפל בנושא ברצינות, הוא לא שולח כתב לייף סטייל לראיון שער כלכלי, אלא אם הוא רוצה להתחנף למושא הסיקור, ולא להקשות עליו.

ואכן,ידיעות אחרונות הגדיל לעשות כשבאותו גיליון בדיוק פורסמה עוד כתבה עם ליהוק משונה. כתב התרבות רענן שקד, איש אינטליגנטי, נשלח לראיין את שר האוצר. לא סבר פלוצקר חלילה. פלוצקר עוד עלול לשאול שאלות קשות. ושוב אנחנו מקבלים ראיון "רך", ב"נעלי בית", כשהשאלה הכי קשה שהוא נשאל שם היא – האם הוא עישן פעם ג'וינט. כיוון שלפיד, לא יכול, כנראה, להגיד אמת, הוא נפל גם שם, אבל מה הקשר לכלכלת ישראל? ומה למדנו מהראיון הדביק הזה? בערך כלום.

שבועיים קודם לכן  ראינו בטלביזיה ראיון מביך מאוד של אושרת קוטלר עם גיל שוייד. מתן חודורוב לא היה שם. קוטלר לעומת זאת התאהבה. בעיניים מצועפות היא נתנה לשוויד להציג את עצמו כצנוע הידוע, וכשהוא אמר את המשפט המדהים – עוד לא פגשתי ישראלי שרוצה לשלם יותר מיסים מאלה שמבקשים ממנו –  שהרי ברור שכל ישראלי מנהל חברה שיצאה מ-8200 על הידע שהיא לקחה משם, משלמת קרוב לאפס מיסים, ופותחת משרדים פיקטיביים בסינגפור כדי להגן על הרווחים הכלואים שלה, קוטלר נאלמה דום. כמו גאיה קורן גם היא לא ידעה מה לשאול, ולכן העדיפה להתרכז בסוגי העגבניות ששוייד רוכש בשוק. לפחות לא היו שם זיתים. גם עבור שוייד זה היה ניצחון גדול. ראיון קלי קלות.

"הם עשו את הדבר הנכון" אמרה לי דוברת אחת מצוינת "אף אחד לא רוצה שישאלו אותו שאלות קשות". ואכן דום, לפיד או גיל שוויד לא יכלו לבחור טוב יותר את המראיינים שלהם.הם ניצחו. למה להם להניח את צווארם על מזבח העיתונות הכלכלית ולהידרש לתשובות טובות, אם הם יכולים לזכות בכתבות יח"צנות.

הבעיה היא לא במרואיינים, או ביועצי התקשורת שלהם, אלא בעיתונאים – אלה שהתחייבו להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ובצוק העיתים, ובלחץ השמירה על מקום העבודה שלהם, שכחו את ההתחייבות. הבעיה הגדולה באמת נמצאת, כמובן, אצל הבוסים המתחנפים שלהם, ששולחים אותם לכאלה משימות. לאחרונה שמעתי על עוד מנכ"ל שאת ראיון הפרישה שלו יעשה בקקמייקה הנקרא "ממון". גם הוא רוצה שילטפו אותו, גם הוא מבקש לעצמו אכסניה מפרגנת. למה לא. גם במקרה הזה, תנוח דעתכם, לא נלמד כלום. הוא מפרסם גדול של העיתון, ואין שום סיבה שיעשו לו חיים קשים. באופן חד פעמי אני מסכימה עם המקטרגים: התקשורת אשמה.

הוועדה הציבורית לאיתור חברי דירקטוריון בנק לאומי לא מבינה מה נפל עליה. חמשת אנשיה, בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, חשבו שהם עושים את עבודתם נאמנה – בשקט, בצנעה, במחשכים, כמו שעושה כל ועדת איתור שהוקמה עד היום.

 180 איש הגישו טפסים לתפקיד הנחשק – דירקטור בבנק לאומי – והוועדה זימנה 31 מהם לראיון אישי. אחרי בחינה מדוקדקת המליצה לבסוף על 11 ובסוף אוקטובר ייבחרו מתוך הרשימה 5 דירקטורים "רגילים" ועוד דח"צ (דירקטור חיצוני) אחד. חברי הועדה חשבו שהם עושים עבודה טובה, ואז הגיע יוסי שריד.

שריד, פעם שר חינוך וגם השר לאיכות הסביבה, לא פראייר. כבר מזמן הודיע שהוא רוצה להיות דח"צ בבנק לאומי כי "צריך שם אנשים שידעו לשאול שאלות קשות, וישמרו על האינטרסים של הציבור". שריד גם לא תמים. הוא ידע שלא ייבחר, כי במקומות האלה הולכים על מי שנוח – למה שמישהו יבחר באופן וולנטרי אדם ששואל שאלות קשות?

כדי לשמר את הכח בידי אלה שלא שואלים שאלות קשות מחליטים שהם חייבים בהשכלה מסוימת. רוצה להיות דירקטור? רק אם אתה עורך דין, כלכלן, או רואה חשבון. ברור. גם דירקטור חיצוני צריך שיהיה כזה, עם עדיפות ברורה למילייה, עדיף זה שכבר נמצא בבנק.

מבין 11 המועמדים שהומלצו, 5 לא פחות, כבר נמצאים שם. במילים אחרות – ועדת האיתור המליצה על המשך עבודתם של כמחצית מן הדירקטורים שנבחרו על ידי ועדת איתור קודמת. בשביל מה היא שם, אם לא בשביל לרענן את השורות? שאלה טובה.

בדיקת הרקע של המועמדים מגלה כי כולם, נכון, כלכלנים, משפטנים או רואי חשבון. שתי מועמדות הן בנקאיות לשעבר, שלישית עמדה בראש המחלקה הכלכלית של הפרקליטות, אחד הוא עורך דין שעבד באוצר, וגם הדח"צים – להזכיר – נציגי הציבור – הם פרופ' למשפטים ובנקאי שהספיק להסיר את מועמדותו, לכן יחליף אותו, כנראה, רואה חשבון.

יוסי שריד נשאר בחוץ. הוא רק ניהל את התקציב השני בגודלו בממשלת ישראל כשר חינוך, ועוד תקציב בן מאות מיליונים כשר לאיכות סביבה. יש הטוענים כי עשה זאת לא רע בכלל, אבל זה לא מספיק אם התואר עו"ד, או רו"ח, המוכיחים, כידוע, ערכיות רבה, לא מתנוסס ליד השם שלך.

על פי הוועדה, אם התואר לא נמצא שם, אתה לא יכול לשאול למשל, למה להעלות משכורות (עתק, ממילא) לבנקאים? למה להרוויח מיליארדים בשנה אבל להעסיק עובדי קבלן? למה לתת בונוסים שמנים אבל לשחרר ב"תהליך התייעלות" מאות עובדים מבוגרים אל הקרח? רק רואה חשבון, או בנקאי לשעבר חלק מהמילייה, שיודע כי יד רוחצת יד ועוד יזדקק לשירותים שייתן לבנק בחייו המקצועיים, רק הוא יכול לשאול שאלות קשות  מהסוג הזה.

יוסי שריד הוא לא פראייר. הוא לא מקבל את רוע הגזירה. בשלב ראשון ביקש לקבל הסבר מדוע לא עבר אפילו לשלב הראיון האישי. בשלב השני הוא כבר מבקש לחשוף את פרוטוקולי הישיבה. כיוון שמדובר במאבק ציבורי הכל מופיע בעיתונים.

יו"ר הוועדה לא יודעת מה נפל עליה. היא באמת חשבה שהכל בסדר, ופתאום הנודניק הזה. היא לא שמה לב שמשהו פה השתנה: הוועדה התעקשה לעבוד על פי כללי הפוליטיקה הישנה – בעולם חדש. הקריטריונים שלה ישנים, השיטה ישנה, גם המועמדים שלה, לפחות חציים, ממש לא חדשים.

שריד יודע שהוא יכול היה להיות דח"צ מצוין משתי סיבות: הציבור באמת חשוב לו, והקריירה שלו בבנק – הרבה פחות. הוא לא צריך את המילייה, הוא לא רוצה שרקפת עמינח-רוסק תלטף לו את האגו, הוא לא חושב על דירקטוריון בל"ל כמקפצה לתפקידו הבא. ממרום מעמדו הוא רואה את המטרה כפי שהיא – לשמור על הבנק עבור עם ישראל. כיוון שלא ניתן לו – הוא ילחם לשינוי השיטה.

אם  שריד לא יוותר, הוא יכול להיות הדפני ליף של ועדות האיתור, קו פרשת המים. אם יצליח לחשוף איך בדיוק נבחרים שומרי הסף – הוועדות הבאות יעבדו אחרת לגמרי. אף אחד לא ירצה איזה יוסי שריד כזה, שיחשוף את ערוותו.

מישהו אכן חייב לשנות את השיטה. דח"צ חייב להיות מחוץ למלייה. חיצוני זה חיצוני, ועדיף אחד עם אומץ, ופה גדול שישבור תפיסות מקובלות ויעשה כל פעם מהומה כדי לאתגר חשיבה קיימת.

ועדות איתור שרוצות לעשות את תפקידן נאמנה – חייבות לחפש את היוסי שרידים, אבל אני לא תמימה. הסיכוי שזה יקרה נמוך. מעוזי הכח לא ינדבו פתחון פה, אלא אם מישהו ייטה את האוהל והציבור (ונבחריו) ידרשו שינוי של ממש.

הנה עוד סיפור קטן לסיום: לוועדת האיתור אין דובר משלה. כשנשאלות שאלות הבנק מתנער, ובצדק, וגם דובר בנק ישראל לא יכול לעזור. ניתן לפנות ליו"רית אלא שלזו יש לוחות זמנים משלה. "היא לא עובדת בקצב של עיתון" אמרו לי לפני כמה ימים, או במילים אחרות – תגובה יהיה לכם קשה לקבל כאן. שקיפות, כבר אמרנו?

רגע לפני יום הכיפורים פגשתי את המהנדסת. שתינו עמדנו להיכנס לסדנת שתיקה בת שלושה ימים, אני – כי צריך לשתוק לפעמים, היא כי בעלה רשם אותה. "באתי לישון שני לילות רצופים בכלל" אמרה בחיוך קטן, החיוך הזה של אמהות לשני ילדים בני פחות מארבע, נשים מותשות כל כך. המהנדסת הגיעה מישוב דרומי קטן, כזה שהמעסיק הגדול שלו הוא האוניברסיטה, אז כיף להגיד – אני עובדת באוניברסיטה, על אף שאת, איך נגיד את זה, עוסקת באדמיניסטרציה פשוטה.

עד לא מזמן, החיים של המהנדסת נראו אחרת. היא חיה בתל אביב, עבדה בחברת הייטק, עסקה במקצוע אותו למדה. היום היא "יבוא אישי", ככה הגדירה את זה, יבוא אישי של בעלה. הוא איש צבא קבע, היא הדרימה איתו. כששאלתי למה היא לא ממשיכה לעבוד במקצוע שלה, השתמשה בקלישאה בנאלית וכואבת שנשים במצבה אוהבות: "יש לי מזל שיש לי בעל שמאפשר לי לעשות מה שאני אוהבת" אמרה, והבהירה את ההבדל בינה ובין ויקי קנפו. יש לה בעל מרוויח. היא יכולה.

המהנדסת, שפגשתי רגע לפני שנתנו את הטלפונים ונכנסנו לשקט הגדול הזה, לא לבד. היא חלק מקבוצה ענקית של נשים בשנות השלישים לחייהן, שמתרגלות פמיניזם, עלאק, אבל שומרות יפה –יפה את הסדר הישן. בחייו של הבעל, זה שמביא את הכסף, כלום לא השתנה. הוא חי באותו מקום כבר שנים, הקריירה שלו פורחת, תפקידו לפרנס.

אצלה השתנה הכל: מקום המגורים, המקצוע, כושר ההשתכרות. ממש כמו פעם – הוא מביא את הבייקון, היא הולכת לעבודה שמרוויחים בה גרוש וחצי בערך. הוא עושה קריירה, היא אחראית על הילדים. הוא ממשיך בדרך אותה החל בגיל 18, היא  עלתה על מה שפרופ' דליה מור אוהבת לקרוא לו ה"מאמי טרק", והפכה  למקריבה. החיים של שניהם מחוברים, אבל הולכים בשתי דרכים שונות לגמרי, וכן-כן, יש לה בעל שלשמחתה מאפשר את זה. לשמחתה? לו הייתה מסתכלת חמש שנים קדימה הייתה רואה תמונה אחרת. הוא ימשיך לפרוח, היא תתחיל לקמול. הילדים כבר יהיה גדולים יותר, העבודה לא תספק אישה אינטליגנטית כמוה, גם התלות הכלכלית שהצליחה לייצר תרגיש כבר, אעפס, לא במקום.

שוק העבודה, לעומת זאת, יצחק לה בפנים. את קורות החיים של מהנדסת בת 40, ולחלוטין לא מעודכנת, תזרוק המגייסת הצעירה ישר לפח. היא תישאר בחצי משרה מבאסת אליה הולכים ברגל, ולא ממש צריך להתאפר, תיקח את הילדים אחרי הצהריים לחוגים, וכשבעלה המפרנס ישוב מעבודתו, יוכלו להחליף ביניהם פיסות לא מעניינות של רכילות על השכנים. אולי היא "תתפתח". תיקח קורס בישול, או מקרמה, או משהו רוחני. ואולי לא. הגשמה עצמית, החלק העליון של פירמידת מאסלו, כנראה כבר לא תהיה שם. היא ויתרה. יש לה בעל. זה מספיק.

הסתכלתי עליה מדי פעם במהלך הסדנה. בתוך שלושה ימים של מדיטציה הקצב מואט. אתה נעשה מהורהר מאוד גם כשאתה קם מהכרית. לא המהנדסת שלנו. היא לא מצאה מנוחה. בשני הלילות שכה קיוותה להעביר בשלמותם, סבלה בעיקר. היא אצה ממקום למקום בתנועות חדות, כל המקום הזה לא היה בשבילה. כשהחזירו את הטלפונים היא הייתה הראשונה להתניע את האוטו. זה קרה יותר משעה לפני תום הצום, והחזרה לכבישים. עד כדי כך רצתה ללכת משם.

אולי הבינה, המהנדסת, כי הכניסה את עצמה לכלוב של זהב, וכלוב, גם כשבעלך עוזר לך לבנות אותו, הוא מקום רע. הבשורה הטובה: מי שנכנס לכלוב הזה יכול גם לצאת ממנו, ויפה שנה אחת קודם.

נתחיל בזוטות: השבוע עלתה לאוויר התוכנית "הכוכב הבא" שהיא בעצם "כוכב נולד" החדשה. בעשר דקות המפוזרות בהן הצלחתי להביט במופע הסכרין הדביק הזה, שמעתי את רני רהב מזכיר את אייל גולן, ה"זמר הלאומי", שלוש פעמים. רני רהב הוא היחצ"ן של אייל גולן. המשמעות: מקבל ממנו כסף כדי שיקדם אותו. עכשיו הוא יושב איתו יחד אל שולחן השופטים הכי לא מעניין בעיר (אבל בסופר פריים טיים), ותוקע על כל צעד ושעל את הסלוגן שהוא בחר עבורו, תמורת הכסף שהוא מקבל. מילא רהב, שמשלמים לו והוא עושה כי ככה זה יחצ"נים, אבל למה ההפקה דואגת להשאיר את הרפליקה המשונה הזו, שוב ושוב, ולא מוחקת אותה בעריכה? מה, יש לה הסכם עם רני רהב, שקובע שהוא גם מייחצן את האנשים שלו בפריים טיים, וגם מקבל על זה כסף?

אמרו לי שאסי עזר (מעט יותר מדי על מסך הטלוויזיה לאחרונה, אם תשאלו אותי) נתן גילוי נאות בפתיחת התוכנית באשר לקשר בין השניים. נו שוין. אני פספסתי,  אבל גם הגילוי הנאות החד פעמי הזה, לא יכול לאפשר לרהב להמשיך ללטף את גולן במהלך התוכנית, ואת ההפקה לא לערוך את הדבש הנוטף הזה. נכון היה, לעומת זאת, אם רהב היה מתבקש לוותר על הטיפול בלקוח הספציפי, לפחות במהלך התוכנית, אבל זו כנראה דרישה מוגזמת מטדי הפקות.

רהב, אגב, מיחצן גם את שטראוס. אל תתפלאו אם עפרה תוזכר בקרוב, בחן , או אולי יחולק איזה ארגז מילקי בחינם, וינוגב בשופי ובנחת על ידי הזמר הלאומי. מול המצלמות. ברור. אחרת זה לא קרה.

נושא אחר, הרבה יותר חשוב, שפרץ השבוע לכותרות הכלכליות, היה השלב הבא במלחמתו של יוסי שריד להבנת תהליך הבחירה של דירקטורים בבנק לאומי. אלה נבחרים על ידי ועדה "ציבורית" שהוקמה עבור העניין. שריד פנה השבוע למבקר המדינה בדרישה לחקור את הנושא, אחרי שהסתבר שהועדה ה"ציבורית" החליטה לא לנהל פרוטוקולים.

כזכור, שריד הציג את מועמדותו לתפקיד דירקטור חיצוני (קרי: נציג ציבור) כדי שמישהו ישאל את אנשי הבנק שאלות קשות. יחד עם שריד, הוגשו עוד 179 מועמדויות לתפקיד דירקטור, למה שהוגדר כוועדה סטטוטורית שהוקמה על ידי משרד המשפטים בחסות בנק ישראל, כדי שזו, באופן העצמאי ביותר, תבחר את רשימת המועמדים הראויים שיוצגו לאסיפה הכללית של הבנק.

הועדה הזו, ככה מסתבר היום, כל כך עצמאית עד ששניים מחבריה – על פי חוק משונה של בנק ישראל – רשאים להיות דירקטורים של הבנק. נכון, הם לא עובדי הבנק, לכאורה, הם רק הדרג המפקח, אלא שבפרוטוקול היחיד שרשמה הוועדה הזו, שכאמור לא טרחה לרשום כלל פרוטוקולים במהלך בחירת האנשים, מתייחסים חברי הועדה ה"חיצוניים" אל שני הדירקטורים כאל "נציגי הבנק", ממש במילים אלה. הם גם מבקשים מ"נציגי הבנק" להסביר להם מה הם בדיוק "צרכי הבנק" כדי שיוכלו לבחור את האנשים המתאימים.

"צרכי הבנק" מסתבר הם "בנקאיים" ואכן – כל 11 המועמדים שהוועדה ממליצה עליהם לתפקיד דירקטור (בסוף אוקטובר יבחור מתוכם 6) הם בעלי רקע בנקאי, או דירקטורים מכהנים כבר (עוד אבסורד – 5 מתוך 11 המומלצים כבר מכהנים בדירקטוריון). פלא שיוסי שריד – לשעבר שר החינוך, והאדם שניהל את התקציב השני בגודלו בממשלת ישראל – לא הוזמן אפילו לשלב הראיון האישי. בשביל מה יבוא? מה הוא, בנקאי? מה הוא, כבר יושב בתוך המעגל הזה? הרי רק בנקאים, או דירטורים מכהנים יכולים לשאול על משכורות המיליונים של חברי הנהלה, או על רווחי עתק על חשבון עובדי קבלן או עמלות משקי בית. ברור.

עכשיו נשאלת השאלה בשביל מה לעשות את כל התהליך המייגע ואוחז העיניים הזה. בשביל מה להטריד את עם ישראל בקול קורא להגיש מועמדות לדירקטוריון הבנק, לגרום לאנשים לבזבז שעות על מילוי אין ספור טפסים ולטפח תקוות – כשברור של-150 איש מתוך רשימת ה-180 שהגישו, אין סיכוי קל שבקלים להגיע לתנאי הסף, כיוון שהוועדה ה"עצמאית" מונחית בעצם על ידי צרכי הבנק?

כמה עקום יכול להיות תהליך שנעשה על ידי הרגולטור כדי לשבור את האולד בויס קלאב, ולייצר דירקטוריון ציבורי שהוא לא חבורת עציצים, אבל למעשה תומך בשימור אותם מעגלי כח ישנים, שמנוהלים על ידי אותו בנק, שמעשית בוחר את מי שמפקח עליו?

המפגש עם תופעות כמו רני רהב ואייל גולן בפריים טיים, והוועדה ה"ציבורית" שמוותרת על פרוטוקולים ועושה מה שרוצה הבנק, הם לכאורה שני תהליכים שונים מאוד. מעשית מדובר באותה תופעה בדיוק: היטשטשות מוחלטת של הקו המפריד בין טוב ורע, נכון ולא נכון, נקי ומושחת. זה בסדר. הציבור כבר ישלם.

פעם, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, גרתי עם שותפים בדירה מקסימה ברחביה. לרוע המזל הייתה הדירה ממוקמת ממש מול בית הנשיא. לו הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם בה הודיעו לי גברים מסוקסים עם משהו באוזן שאין ברירה אלא לעצור, לחכות, או אולי להקיף את כל השכונה כדי להגיע הביתה – לא הייתי צריכה לעבוד יום אחד בחיי. כשהסתיימו הלימודים הפך הנושא לשיקול עתידי חשוב. כל ירושלמי ידע אז כי העיר לא רק יקרה, מתחרדת וקשה לפרנסה, אלא גם כי יאלץ לפגוש עיר סגורה חליפות לבקרים עם מר"ן שנפטר (או חוגג את חתונת נינו), וכמובן בשל בואם של אורחים חשובים מאוד. ירושלים לתושביה היא עיר עם הפסקה. הרבה הפסקות ליתר דיוק. ככה זה כשאתה חי בעיר בירה.

בשנים האחרונות מסתבר שלא רק ירושלים כזו. גם העיר הגדולה, זו ש"ללא הפסקה" היא חלק מהסלוגן שלה, מתעללת שוב ושוב במשלמי הארנונה. ההפסקה הגדולה האחרונה נעשתה בערב חג סוכות (ערב חג!) כשמרכז העיר נעצר לחצי יום. זה החל בארבע וחצי בבוקר עם הלמות תופים ומוסיקה חזקה שבקעה מרמקולים בנקודת ההזנקה – הרי לרוכבים צריך להיות כיף וסבבה, אז מה אם אנשים נורמלים – וגם ילדים בחופשה בלתי נגמרת – עוד ישנים בשעות כאלה. זה נמשך בחוסר יכולת לצאת מהבית, נגיד, לקניות (בכל זאת ערב חג) והדובדבן שבקצפת – המשטרה הודיעה כי מי שלא יזיז את רכבו מהצירים הסגורים – ייגרר. תושבי תל אביב שחנו ליד הבית היו צריכים לעשות שמיניות באוויר בחיפוש אחרי חניה "מותרת", או פשוט לשלם מכיסם לחניון.

מרוץ האופניים הוא רק דוגמה אחת לרצף של אירועים מטרידי- מקומיים, המעלה שוב ושוב את השאלה, האם ראוי כי ראש העיר יפקיע את כיכר השוק (המטפורית) לטובת עניינים מן הסוג הזה. התשובה הראשונה של המצדדים היא – זה קורה גם ב(מרתון)ניו יורק. תשובת הנגד היא כמובן, אז מה? העובדה שמישהו מתעלל בתושבי ניו יורק לא אומרת שיש להתעלל גם בתושבי תל אביב, אבל חשוב מזה: תל אביב, על אף האספירציות, אינה ניו יורק. בתפוח הגדול יש רכבת תחתית, מומה, אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, ויותר מידי סניפים של סטרבקס. תל אביב אינה ניו יורק. אי אפשר לקחת רק את נקודות ההשוואה שהופכות את הדיון לנוח. "אז גם מצעד הגאווה הוא מטרד" אומרים החסידים ,"אם אופניים ומרתון צריכים לעזוב את העיר – גם אירועים אחרים". זו, כמובן, טעות.

לאירועים מסוימים, פוליטיים נקרא להם, אין זכות קיום ללא כיכר העיר ההומה. מצעד הגאווה זקוק לתמיכת הקהל, ומחאת רוטשילד לא יכולה הייתה להתקיים בשום מקום אחר. כיכר העיר נוצרה בדיוק עבור אירועים מן הסוג הזה. ריצה בת 42 קילומטר או מרוצי אופניים, זה סיפור אחר. הם זקוקים  בעיקר לשטח והקהל המריע ממילא לא נמצא בחמש בבוקר ברחובות. בעוד אירועי שכל, או חשיבה, נקרא להם, זקוקים לכיכר כאוויר לנשימה, הרי שאירועי גוף יכולים להתקיים בכל מקום אחר.

האלטרנטיבה היא, אם כן, הוצאת הדברים האלה ממרכז העיר אל השטחים הפתוחים. מה היה קורה אם מירוץ האופניים יתקיים בין שדה בוקר למצפה רמון, או ריצת מרתון מגניבה תערך דווקא בין נופי הגולן. מטורפי הדיווש והריצה היו מגיעים לכל מקום, הם רק היו חייבים להגיע יום קודם, אולי עם המשפחה. הם כבר היו ממלאים את הצימרים ונופשים עוד יומיים שלושה. הם גם צריכים לאכול ולשתות. תארו לכם כמה היו מרוויחים העסקים המקומיים, שבאמת זקוקים לאירועים כאלה, שלא לדבר על תחושת החיבור הכל כך חסרה למדינת גדרה-חדרה. במקביל היו תושבי העיר הגדולה יכולים לנום בשקט, לא לחשוש מגרירה פתאומית ואפילו לעשות קניות לחג או לצאת מהעיר, נגיד, למצפה רמון , או רמת הגולן.

כיכר השוק העירונית צריכה להיות צריכה להיות תוססת, פעילה והומה, אבל מהסיבות הנכונות. היא לא יכולה להיות מלאה ברוכבי אופניים.

באיחור של ארבעה חודשים הגיעה הבשורה: קרנית פלוג, הנגידה בפועל, תהיה הנגידה הרשמית הבאה של מדינת ישראל. איזה מזל שהיא אישה. גבר, סביר להניח, כבר מזמן היה  נעלב עד עמקי נשמתו, ומניח את המפתחות.

פלוג, אישה מצוינת בזכות עצמה, עברה מסע ייסורים אמיתי. היא הומלצה על ידי סטנלי פישר, נגיד נערץ שכל דבר אחר שאמר גם קרה, מלבד המלצה על מחליפתו. היא גם הוכיחה במשך שנתיים שקדמו להמלצה שהיא יודעת לעשות עבודה טובה בכל תפקיד, או במילים אחרות, פלוג לא נפלה מאיזה עץ ארגנטינאי כדי לנהל מקום שהיא לא מכירה.

זה לא שינה לראש ממשלתנו, וגם לא לשר האוצר החלש שנעלם מולו. ביבי, רק אלוהים יודע למה, לא רצה את פלוג ודאג להבהיר את זה מכל כיוון אפשרי. שני נגידים פוטנציאלים היו צריכים לעוף בבושת פנים כדי שהוא יעצור את הדהרה ויחשוב. גם אז קמו שלושה מועמדים אחרים על פניה. הוא רמס את שמה הטוב והתעלל במוניטין שצברה במשך חודשים.

פלוג, מצידה, עשתה מה שלא הרבה אנשים מסוגלים לעשות – לקבל את רוע הגזירה, ולא לשבור את הכלים. כסיביל סרוונט בנשמתה היא לא יכלה לעזוב את בנק ישראל בטריקת דלת. לא לא. מישהו, גם מושפל מאוד, צריך לעשות את העבודה. היא נשארה, אחרי שנתנה מכתב פיטורים, ועשתה את העבודה. בשקט אופייני.

בסוף השבוע החל הספין להתרקם. נתניהו הדליף שהוא "התרשם". ברור. לגבר יש קורות חיים, מאישה צריך "להתרשם". גבר מדבר על העבר שלו, מהלל את הצלחותיו, אישה צריכה לעמוד במבחן אמיתי כדי להוכיח שהיא יכולה.  

אז נתניהו "התרשם"  שפלוג  יודעת את העבודה (וגם מוכנה להוריד את הראש כשצריכים, כי ככה זה כשאין אגו), ועל המועמדים האחרים לא היה שום דבר לכתוב עליו הביתה. הימים חלפו והאלטרנטיבה הנשית ניראתה פתאום הרבה פחות רע.

פארסת הנגיד הגיעה סוף סוף לסיומה, יותר מ-100 ימים מאוחר מידי, כשאות קלון מוטבע יפה יפה על מצחם של כל מהמשתתפים. נתניהו הוכיח שוב שאלגנטיות לא הולכת יפה עם השם שלו. הוא גם הוכיח שהוא יודע לרדת מהעץ. טוב שאישה אחת, חזקה וחכמה, הגישה לו את הסולם.

הנה שאלה לפסיכומטרי: מה הקשר בין המפקח על הבנקים, הזמר אייל גולן, ושלומי לחיאני? לכאורה אין. מעשית, הוכיחה מציאות הימים האחרונים, כי בישראל 2013 שלטון החוק ונציגיו הם בעיקר המלצה, לא משהו שצריך לקחת ברצינות רבה מידי. בואו לא נתבלבל- הכלבים נובחים חזק, הכי חזק שאפשר, אבל השיירה עוברת. בכיף.

בואו נתחיל עם דודו זקן, אולי הסיפור התמוה מבין השלושה. לא מעט נכתב לאחרונה על ועדת האיתור בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, שבחנה 180 מועמדים לתפקיד דירקטור בבנק לאומי. אחרי תהליך ארוך של סינון בחרה הועדה להמליץ על 11 מועמדים, מתוכם יבחרו שישה. ועדה כזו עובדת בדרך כלל בצל, איש לא יודע בדיוק מה קורה שם, היא גם לא נדרשת להסביר את החלטותיה, אלא שהפעם היה אחד מהלא-נבחרים השר לשעבר יוסי שריד, והוא רצה להבין למה. שריד החל לחטט ולחפור וגילה שהוועדה הציבורית לא טרחה לרשום פרוטוקולים. במילים אחרות – רציתם לדעת למה נבחרו אלה ולא אחרים? תישארו ברצון. בעוד כל ועד בית יודע שיש לתעד את ישיבותיו הרי שהוועדה בראשות השופטת בדימוס לא חשבה ככה. שריד לא פראייר. פנה למבקר המדינה וזה החל לבדוק מהר מאוד את הנושא. בשלב ראשון ביקש מהמפקח על הבנקים דודו זקן לדחות את כינוס האסיפה הכללית של הבנק שאמורה לבחור את הדירקטורים. זקן דחה את הבקשה בנימוס. ניתן היה לחשוב שאולי הוא מתמרץ את המבקר לסיים את הבדיקה מהר יותר, כדי לקחת את תוצאותיה לתשומת ליבו, לפני כינוס האסיפה. אז חשבתם. המבקר הרים את הכפפה ושלשום, בערך 48 שעות לפני הכינוס, שלח מכתב לבנק ישראל והודיע כי "נפלו פגמים מהותיים" בפעולת הוועדה. מה עכשיו? חשבתם שזקן ידחה את הכינוס ויעשה חושבים? אולי אפילו יפזר את הועדה שפעלה באופן לא תקין, ויקים ועדה אחרת? לא ולא. בנק ישראל מצפצף צפצוף ארוך על מבקר המדינה, ומבנק לאומי מודיעים שהאסיפה מתקיימת כסדרה. כזה פס רחב וחד משמעי על נציג שלטון החוק, כבר מזמן לא פגשנו.

לא ברור מדוע אץ המפקח על הבנקים להגן על החלטות ועדה שברור שלא פעלה על פי כללי התקינות הציבורית. אולי זה קורה כי בנק ישראל, שמתנער באופן עקבי מאותה ועדה, אינו מדברר אותה וטוען שהיא עצמאית וסטטוטורית, בכל זאת רואה בה בשר מבשרו. הוא הרי זה שהקים אותה, הוא גם זה שמשלם את משכורות חמשת חבריה. הוא גם זה שנותן לה רוח גבית. מבקר המדינה אמר שהוועדה לא בסדר? אז אמר. בנק ישראל ממשיך הלאה.

ובמעבר חד, כמו שאוהבים להגיד בתקשורת: אתמול  שודר עוד פרק בסדרה הבלתי נגמרת "הכוכב הבא". צפיתי (וזה היה קשה, מודה) רק כדי לשמוע מה אומרים שם על חבר הפאנל אייל גולן, שעומד מול כתב אישום על העלמת 2.5 מליון שקלים מהכנסותיו. לא סתם העלמה הייתה שם, טוענים במשטרה, אלא יצירת חשבוניות פיקטיביות, קרי: פרו אקטיביות  בדרך אל הבנק. רני רהב המשיך להרביץ ציונות בדרכו המיוחדת, ריטה המשיכה לפלרטט בדרכה שלה, צביקה הדר הוכיח סופית שאיבד כל שארית הומור, ואייל גולן? אייל גולן. אף מילה לא נאמרה על הסיפור הזה, משל לא פתח רק 24 שעות קודם את מדורי החדשות.

הבוקר הסתבר גם שאחת הדרכים לקבל את רשות העיר היא להיות מודח על ידי בג"צ. שלושה ראשי ערים – שלומי לחיאני שעומד בפני כתב אישום חמור במיוחד, איציק רוכברגר מרמת השרון, ושמעון גפסו הגזען מנצרת, כולם נבחרו שוב.

נדמה כי תושבי ישראל 2013 עייפים מהמלצות נציגי החוק. יותר מדי פעמים, אחרי יותר מדי שנים, יצאו נאשמים לחופשי מבלי שדבק בהם כתם פלילי באמת. כתב אישום כבר לא מעניין אף אחד. היום בלי הרשעה בדין ועוד אחת כזו שהולכים בגללה לכלא– אדם יכול להמשיך בחייו כאילו לא קרה כלום. אלא אם הוא המפקח על הבנקים. שם גם ממצאים "קשים" וחד משמעיים – לא מעניינים אף אחד.

אם יש משהו שהבחירות המוניציפאליות האחרונות לימדו אותנו, זה שהזירה המקומית שייכת למין הגברי. עדיין. 42 נשים רצו לראשות רשויות מקומיות. שתיים גם נבחרו: מרים פיירברג הנצחית מנתניה, שזכתה ביותר מ-70% מן הקולות וגם ליזי דלריצ'ה הצעירה מגני תקווה, שהצטרפה אליה. מן הרשימה נגרעה הפעם פלורה שושן שהובסה במצפה רמון. בתחילת נובמבר תצטרף, אולי, אישה נוספת. יעלה מקליס מיהוד הובילה בעיר עם 36%, אבל זה לא הספיק בסיבוב הראשון. שלוש נשים נוספות, ומכהנות, יתמודדו בדצמבר ינואר – ערד, מועצה אזורית בני שמעון ומעצה אזורית יואב. ימים יגידו מה יהיו התוצאות.

נגיד שכולן תכנסנה לרשימת המובילים – שש נשים שלמות ב-256 רשויות. אם ננכה, כמו שאוהב ראש הממשלה להגיד, רשויות ערביות וחרדיות, שם אין סיכוי בשלב זה שאישה תתמודד וגם תנצח (ע"ע חנין זועבי, שלמרות המוניטין והחמולה העצומה ממנה היא מגיעה, זכתה בנצרת בפחות מ-20% מהקולות) עדיין נותרנו עם 6 ראשות מול בערך 170 ראשים.

אחת הסיבות הניתנות באופן כמעט אוטומטי לכישלון טמונה, לא במפתיע, בהתנהלות נשות ישראל. לו נשים, מחצית מהקולות הבוחרים, היו מצביעות למועמדות – הכל היה נראה אחרת. עו"ד ליאל אבן זוהר לא הייתה זוכה ב-14% בלבד מהקולות בראשון לציון, עינת קליש רותם לא הייתה זוכה באותו מספר מול יונה יהב בחיפה, ונורית אבנר לא הייתה זוכה ב-18% ברמת השרון, מול ראש עיר מכהן ובעל כתב אישום. בנצרת זכתה ליה שמטוב ל-19% מול הגזען המואשם גפסו. הצלילה לתוך המספרים מוכיחה שנשים שהתמודדו מול גברים הפעם זכו במקרה הטוב, ברבע מן הקולות, לרוב בהרבה פחות מזה. איך זה יכול להיות? סוף סוף באה אישה רצינית, שמה נפשה בכפה ומוכנה להיכנס לביצה הרעילה הזו, אבל נשות עירה (נשות עירה!) מפנות לה עורף. איפה הסולידריות הג'נדרית? איפה האפליה המתקנת, שנעשתה מחויבת המציאות אם המטרה היא לשנות מציאות? נשים, לכאורה, לא יכולות להתלונן על מצבן כל זמן שאינן עוזרות לנשים אחרות להגיע לעמדות מפתח. הכל נכון, אלא שרוב הנשים בישראל הוכיחו כי הן חושבות אחרת.

בניגוד לש"סניק שסבור כי די במועמד מזרחי חובש כיפה כדי להצביע עבורו (גם אם יכולותיו לנהל עיר מוטלות בספק) הרי שנשים חושבות בדרך כלל שאין די ב-וי על פרמטר אחד. כאן הן חשדניות, כדי לתת את תמיכתן הן רוצות לראות פוטנציאל ברור יותר להצלחה.

קרנית פלוג היא אישה שזכתה לתמיכה נשית מקצה לקצה, אבל לולא הייתה עושה עבודה מספיק טובה כדי לזכות בתמיכתו של סטנלי פישר –נגיד מוערך שהכל בדברו –ולולא אצילותה האישית בחודשים האחרונים, הייתה נותרת הרחק מאחור. חשוב גם לזכור שהיא נאלצה "להרשים" שני גברים לבנים, שמנים ומנותקים. גם רקפת רוסק עמינח מבנק לאומי היא אישה, אבל  קודם כל בנקאית מן השורה הראשונה, וכמוה גם לילך טופילסקי- אשר, שמונתה לאחרונה למנכל בנק דיסקונט על ידי דירקטוריון גברי למשעי.

נשים תומכות בנשים לא כי הן נשים, אלא כי הן מוכיחות יכולת, רק שבאופן פרדוקסלי, לנשים הרבה יותר קל לזכות באהדתם המקצועית של גברים. כל המועמדות שנכנסו הפעם למועצה, אך לא זכו בראשותה, צריכות לזכור שאם הן רוצות להצליח בפעם הבאה, יש מגזר אחד ששווה להשקיע בו. האחיות שלהן.

הבוקר קראתי בעיתון על סגירתו של מפעל נעלי הצבא  בריל בראשון לציון. התואנה: קיצוץ בתקציב הביטחון. ברור. כמה עשרות עובדיו של המפעל הותיק הזה, שסכנה מרחפת על ראשם לא מהיום, יצילו את תקציב הביטחון. זה הזכיר לי קצת את "התייעלות" הבנקים. מסיבה לא ברורה (לא ברורה?) היא מגיעה תמיד על חשבון העובדים הזמניים. גם עובדי הקבלן מקוצצים בתהליך "התייעלות". במשכורות ההנהלה לא נוגעים שם. למה שייגעו. ואכן מה יותר קל מלא לעמוד בהתחייבויות הזמנה למפעל נעליים אזרחי שהוקם ב-48', ולהגיד – אמרנו לכם שכל קיצוץ יעלה באנשים שהולכים הביתה?– מאשר לקצץ בשומן האמיתי, נגיד גיל הפרישה או פנסיות שמנמנות. עובדי מפעל בריל ישלמו את המחיר.

חיילי צה"ל לא ילכו יחפים. לא לא. את הנעליים יקנו בסין כנראה. חשוב לתת עבודה לפועל סיני, שעבודה ממילא לא חסרה לו, ומרוויח עשרה דולר ביום. פועלי כל העולם התאחדו. לאחרונה אנחנו רואים ביתר שאת איך הפועל הישראלי לא מצליח להתמודד מול הכלכלה הגלובלית, זו שלא תאפשר לממשלת ישראל להכריז על בריל כמפעל חיוני, רק כדי לשלם לעובדיו המון כסף דרך דמי אבטלה וקצבאות ביטוח לאומי. ככה זה כשיד שמאל צריכה לטפל בבורות שיצרה יד ימין.

לאחרונה שמעתי את שר הכלכלה, זה שגם נגב טקסטיל לא שבר לו את הלב, ולא הסכים לתת לו מענק של 3 מליון שקלים – שלושה מליון שקלים! – אלא רק הלוואה, אומר שהעתיד נמצא בסין והודו. ראשון לציון ושדרות לא היו במשוואה הזו. תזכרו את זה בפעם הבאה שממשלת ישראל תצא בקמפיין יקר מכספי המסים שלכם, לעידוד קניית כחול-לבן.

מרוב פועלים היינו מצפים לשמוע קול אחד שדווקא לא נשמע. בהסתדרות, מגינת הפועלים הידועה, מגנים על פועלים אחרים היום, אלה שמשביתים את הנמל. כמה טוב להיות מחוברים. גם יושבים שם עם משרדי פרסום כדי להוציא לא פחות משישה מליון שקלים מכספי מיסי החבר, כן, כן, גם אלה של עובדי הקבלן האורגנים, לקמפיין תקשורתי שתוביל העובדת המאורגנת צופית גרנט. שישה מליון שקלים, מהקמפיינים הגדולים בישראל. למה צריך הארגון היציג הגדול במדינה להוציא מליונים על פרסומות בטלוויזיה, בשנה בה הפך ועד יציג לחלומו של כל עובד? שאלה מצוינת. אגב חצי מהסכום הזה היה מסדר  יפה, לעוד כמה שנים, עשרות עובדים בנגב. אם להסתדרות יש בתי אבות וקאנטרי-קלאבים, למה לא מפעל אחד אמיתי?

סיפור בריל, וה"חסכון" הזכיר לי ראיון שערכתי לאחרונה עם גידי כרוך, מנכל ארגון לקט ישראל שעוסק בהצלת מזון.

מסתבר שמול ההתייעלות הצהלית השוצפת בתחום הנעליים עומד צה"ל אחר, זה שיודע לבזבז יפה-יפה, והפעם מזון. חיילים לא אכלו מנה חמה ומזינה שמגיעה ישר מקייטרינג חיצוני? לפח. בפקודה. צה"ל, מסתבר, הוא אחד הגורמים הבזבזניים בתחום הזה כי הכי חשוב לכסות את התחת . בעוד מלונות וחברות קייטרינג מעבירות כמויות אדירות של מזון שלא נאכל ללקט ישראל וארגונים אחרים שמעבירים אותו, במשאיות מקוררות ובתהליך יעיל ונקי, מייד לאנשים הרעבים בישראל, צה"ל נמנע. הארגון הגדול בישראל מעדיף להשמיד את המזון בפקודה, רק שאיש לא יתלונן שקיבל תפוח אדמה מקולקל ויתבע אותו. מה שבית מלון במרכז הארץ לא חושש ממנו כלל, בצה"ל מתים מפחד.

עכשיו נשאלת השאלה למה מלכתחילה נזרק מזון לפח? למה צה"ל שיודע לתכנן כל כך יפה את צעדיו (וכמובן נעליו) לא יודע להזמין מספר מנות מדויק מחברה חיצונית? ואם כבר בזבז, למה לפח?

תגובת צה"ל לראיון עם כרוך הייתה שה"נוהל נבדק". תשובה די סטנדרטית אם לומר את האמת. אולי כדאי שהנוהל ייבדק יותר מהר עכשיו. כמה עשרות משפחות של פועלים ותיקים מראשון לציון עומדות להיות רעבות מאוד בקרוב.

מיקי רוזנטל, ח"כ מיקי רוזנטל ליתר דיוק, חווה עכשיו את מה שחווה כל אדם שהגיע מהר מידי לעמדת כח – שכרון גבהים, אותה תחושה נעימה של יכולת שמנתקת אותך מהמציאות.

הבוקר שמעתי שהוא מתכוון לרוץ לראשות ההסתדרות. ההסבר: הנושא הזה מעניין אותי ועבודה מאורגנת היא דבר חשוב. הלו? תשעה חודשים אתה חבר כנסת, עוד לא שנה בתפקיד החשוב הזה, וכבר את המזנק על העגלה הבאה? מה קרה בדיוק בחודשים האחרונים שמכשיר אותך לתפקיד הענק הזה, או במילים אחרות – איך השפעת על חיינו ממקום אחד, כך שברור שכבר מיצית, והנה אצה לך הדרך?

לאן אתה ממהר ח"כ רוזנטל? כבר חוקקת חוק שיהיה רשום על שמך ושינה חיים של אנשים? כבר ישבת בראש ועדה ששינתה את פני המציאות? איך בדיוק ביססת לעצמך תוך 9 חודשים מעמד של מגן פועלים שמשקיע בהם את מרצו וזיעתו, כך שאין אלא לבחור בך? איזה ארגון ענק ניהלת בחייך שיש לך הניסיון והכישורים לצנוח משום מקום, ולתבוע לעצמך את תפקיד יו"ר ההסתדרות? איך תשכנע אנשים לבחור בך, ובזכות מה? ואם כל כך חשוב – למה לא רצת לתפקיד לפני שנה וחצי למשל? במאי 2012 נערכו בחירות והכל היה פתוח, אבל רוזנטל לא חשב שזה מתאים. היום, כשהוא חבר כנסת זוטר וצעיר בן פחות משנה , היום זה כבר מתאים לו.

לו הייתי היועצת של חבר הכנסת הזריז הייתי מציעה לו להירגע. הייתי גם אומרת לו להסתכל על המנטורית שלו. שלי יחימוביץ', שהייתה עיתונאית בולטת, הגיעה לכנסת בעזרת עמיר פרץ,  ומבססת  מאז את מעמדה צעד אחרי צעד בתוך מסלול טבעי, כשכל תפקיד אותו היא עושה פרק זמן נאה, מכשיר אותה לתפקיד הבא. היא לא מזגזגזת, היא לא רואה בעצמה מועמדת לתפקידים שאין לה מושג מה הם דורשים. היא בונה את עצמה כך שכשתכריז על מועמדות לתפקיד – איש לא ירים גבה.

מיקי רוזנטל יעשה מעצמו צחוק אם יתעקש לרוץ לתפקיד יו"ר הסתדרות. הוא ימסמס במו ידיו את הקרדיט שכולנו עוד נותנים לו, ויהפוך מאדם ערכי לעוד אופורטוניסט. לו הייתי חברה שלו הייתה אומרת לו – תעצור, ותתרכז בתפקיד החשוב שיש לך עכשיו. תבלוט,ו לא רק בצעקות  מוצדקות על הטיפוס ההוא מירי  רגב. תעביר כמה חוקים לטובת פועלי ישראל, שב בכמה משאים ומתנים חשובים, תעשה משהו שאנשים שלקו בשיכרון גבהים לא עושים בדרך כלל – תלמד.

תראה מה קרה לפרזנטור לפיד, כשחשב שהוא יכול להיכנס לנעליים גדולות בלי לדעת כלום. זה באמת המודל?

רוזנטל, שרוצה להיות יו"ר ההסתדרות כשיגדל, צריך ללמוד את מערכת בלי יומרות. הוא יכול למשל להצטרף לאיתן כבל למוד הניסיון, שהיה הראשון להכריז על מועמדותו אתמול, אחרי שכבר זכה בשליש מהקולות בבחירות האחרונות מול עיני. השאלה אם רוזנטל יכול להצטרף לכבל לא טריוויאלית. כבל הוא האויב הגדול של יחימוביץ והצטרף לבוז'י הרצוג כדי להדיח אותה בבחירות שיערכו או טו טו, אבל נפלאות דרכי הפוליטיקה. האנשים האלה הרי מתחברים ונפרדים כל בוקר, כשהאינטרס מנצח.

מי שעלול, כן כן, עלול, לא עשוי, להזיז את השניים האלה הצידה הוא ח"כ חיים כץ, שהודיע גם הוא כי הוא חושק בתפקיד. לכץ יש לא מעט זכויות, וגם לא מעט כתמים. בניגוד לרוזנטל, ובדומה לכבל, מדובר בשועל קרבות ותיק שהוכיח כי עובדי ישראל לנגד עיניו, אבל כץ גם ידע לשמר כח בדרכים שהגיעו גם לבית המשפט ולמבקר המדינה. כץ למשל לא חשב שהוא צריך לוותר על תפקיד יו"ר ועד התעשייה האווירית בהיותו יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. החוק, כמה מוזר, מאפשר את כפל התפקידים הזה. לאחרונה הסתבר שבשיטת עיני, גם הוא יודע לגדל מקורבים – כץ ג'וניור, שעובד בתעשיה האווירית – אלא איפה יעבוד עם כזה אבא – נכנס גם הוא לוועד המורחב של הארגון. חיים כץ הוא איש של פוליטיקה ישנה, ולכן יזכה בתמיכה גדולה בקרב הועדים הגדולים. כך יתכן שנקבל תואם- עיני להסתדרות, ושום דבר לא ישתנה.

המלך עופר פורש בתחילת פברואר. בינתיים הוא יעשה הרבה כדי לשמור את התפקיד קרוב לחזה, ולמנות את הנסיך ניסנקורן, ללא בחירות. ככה עוזבים, אבל נשארים במקום. זה לא יעבור בקלות.

http://blogs.haaretz.co.il/taliherutisover/1216/

הבשורה העצובה: שוב ושוב אנחנו מגלים שבין אם מדובר באחים עופר, בכנסת ישראל  או בהסתדרות החדשה, שיטת השקשוקה לא הולכת לשום מקום.

לאחרונה סיפר לי מכר בעל בית קפה תל אביבי כמה נמאס לו מבעלי הלפ טופים שהפכו את המקום למשרד. "הם יושבים על קפה הפוך חמש שעות, מביאים חברים שלהם לפגישות וגם הם יושבים על קפה הפוך שעה או שעתיים, ותופסים עוד ועוד שולחנות. נכון שמצד אחד המקום נראה מלא, וגם מגניב, ולפעמים הם גם אוכלים, אבל זה לא מספיק". המקור לכל הצרות הוא כמובן ה-WIFI , אותו כלי ממנו ישמח כל מסעדן ובעל  בית קפה להיפטר, "אלא שזה לא כל כך פשוט".  ויש כאלה שכבר נפטרו, או בעצם, מעולם לא הכניסו את השיקוץ פנימה.

קפה מוסקט שבמושב אודים הסמוך לנתניה, נפתח כבר לפני עשור, אבל WIFI לא היה שם מעולם, על אף שמדובר במקום מפגש גדול ומפורסם באזור, ולא בשלושה שולחנות על הדרך. על אי הענקת השירות, שהפך בשנים האחרונות בסיסי כמו תפריט נאה ושירותים נקיים, משלמים שם מחיר. "יש אנשים שנכנסים, מגלים שאין ויוצאים" אומר אילן עובד מבעלי המקום, ומסרב להתרגש. לדעתו לא רק שאינו מפסיד לקוחות, הוא מרוויח אותם. "לקוחות שלנו מגיעים בין היתר בגלל האווירה הרגועה. זה לא קורה כשמתחילות סביבך ישיבות עסקיות. מלבד זה אנחנו רוצים שאנשים ידברו אחד עם השני במקום להביט במסכים. עדיף להיות מחובר לאדמה מאשר ללפ טופ". האם ישקול ללכת עם רוח הזמן? "בשום פנים ואופן" הוא אומר "לא שקלנו אף פעם, וגם לא נשקול. אם הייתי יכול הייתי לוקח לאנשים גם את הטלפונים הניידים בכניסה".

גם בלחם בורקין בבנימינה אין WIFI -בעקרון. מדובר במקום קטן בהרבה ממוסקט, אך קרבתו לרכבת, והעובדה שהוא משמש כמאפיה איכותית, הופכים אותו למלא רוב הזמן. גם שם לא מעוניינים באנשים שבאים לעבוד על חשבון בית הקפה. ערן בורקין, הבעלים שפתח את המקום לפני ארבע שנים, חד ובוטה: "כשאדם יושב על עשרים שקלים ארבע שעות, מבקש שינמיכו את המוסיקה ושלא תהיה לידו עגלת תינוק, אני אומר סליחה זה לא משרד" הוא מספר "זה קצת מביך אבל אפשרי. בחיים לא יהיה פה WIFI (על אף שלא צריך אותו היום כי יש טלפונים חכמים) כי העיקרון פשוט: אני נותן פה תרבות של זמן פנאי – תרבות בעייתית מאוד בישראל -  במקום לתמוך בתרבות עבודה נצלנית. בית קפה אמור לאפשר פסק זמן,  מקום שיושבים בו עם ספר, או עם חברים, ונחים קצת מהעבודה. במקום זה הוא הפך לעבודה עצמה, וכמובן – על חשבון הבעלים". גם בקיוסקפה מילשטוק התל אביבי הקטן שמחליף עכשיו ידיים  החליטה הבעלים ש-WIFI אאוט. "הכי טוב שאנשים ידברו ביניהם" אמרה, והפנתה לבעלים החדש,, שיחליט בעצמו בסוגיה.

המסקנה: WIFI  נתפס על ידי בתי הקפה כרעה חולה, ובכל זאת רובם לא מצליחים לעמוד מול דרישת ההמון. מעטים כן בוחרים להיות לא –מחוברים, בעיקר במקומות יותר רחוקים או קטנים. כרגע מדובר במספר קטן, אך האם ייתכן שמדובר בסנוניות ראשונות? צעירים, הרי, עוזבים את פייסבוק, עשירי ניו יורק מתנתקים מהטלפונים הניידים, וברכבות באירופה כבר יש "קרונות שקטים", שאי אפשר לדבר או לגולש בהם. בקצב הזה  של אובדן המקומות השקטים, יתכן שהלא-מחוברים צודקים. בקרוב נחזור לבתי הקפה כדי לשלם מחיר מופקע על כוס תה למשל. את העבודה נשאיר למשרד. 

תופעה חברתית מעניינת מתרחשת לאחרונה: הקורבן הופך לפושע. לא מדובר בנשים שנאנסו ומואשמות בחצאית קצרה מידי ("היא הביאה את על עצמה"), אלא על עובדים זרים שמנוצלים כבר שנים עד העצם, והפכו לאחרונה למגזר אליו מופנית אצבע מאשימה. אתמול שמעתי שדרן רדיו פופולרי, מספר בכעס כבוש על מסעדה שהוא מחבב מאוד, שעומדת להסגר בגלל תביעת עובד זר. לדבריו אם חוזה העבודה לא כתוב בטיגריט, שפתו של העובד, החוזה לא חוקי – ועכשיו תשלם.

השדרן וחבריו לא היו מעלים בדעתם לחתום על חוזה עבודה בהולנדית, נגיד. סביר להניח שהוא  היה מודיע למעסיק שאם הוא רוצה אותו – שיטרח ויתרגם את החוזה לשפה שהוא יכול לקרוא, אבל מה שנשמע כל כך טריוויאלי לאדם הלבן, נשמע לגמרי לא טריוויאלי כשמדובר באפריקאי שחור. את העובד הזר שברח על נפשו, הגיע לתל אביב ו- הפתעה הפתעה – גם צריך לאכול מדי פעם, אותו אפשר להחתים על כל חוזה בכל שפה, מבין, לא מבין, מה זה חשוב.

בישראל 2013 אפשר גם להעסיק סודני או אריתראי כמה, ואיך שמתחשק. אם ליהודי משלמים ימי חופשה ומחלה, שעות נוספות והכל בתלוש ברור ונאה, הרי שכמדובר באריתראי, עובד מטבח בדרך כלל, מי שמוכן לעשות את כל העבודות השחורות שאף אחד אחר לא מוכן לעשות – אותו מותר להעסיק 15 שעות ביום ולשלם רק על 10. למה לא. סודני. שיגיד תודה שמישהו מוכן לשלם לו בכלל. המעסיק תמיד יתייחס אליו כאילו הוא לא צריך אותו. נראה מישהו מנהל היום מטבח בלי עובדים זרים.

שנים הם ספגו את ההתעללויות ושתקו. הסיפורים שאני שמעתי לא פחות ממזעזעים. לוקחים עובד מהצומת במשך שבוע, וביום השמיני, כשצריך לשלם לו, המעסיק פשוט לא מופיע. לך תחפש אותו עכשיו. 30 יום הודעה מראש? אל תצחיקו. אותם מפטרים מהרגע להרגע, פשוט אומרים: לך ודי. לאחרים משלמים בשחור, והרבה פחות משכר מינימום. השיא היה לפני קצת יותר משנה כשהשר אלי ישי החליט לזרוק מהארץ מעכשיו לעכשיו דרום סודנים, וכשאלה באו להסדיר תשלומים אחרונים עם מעסיקים שהעסיקו אותם שנים בעבודות ניקיון בעיקר – הם שמעו את המשפט המקסים: "מדינת ישראל מגרשת אתכם. שהיא תשלם".

גם היום, כשהאכיפה הרבה יותר חזקה, ומשרד הכלכלה כבר מבין שפועלים זרים מנוצלים ולכן יש לשמור עליהם, גם היום מעסיקים, בעיקר בתחום המזון, לא מוכנים לקבל עליהם את רוע הגזירה. עבורם אפריקאי הוא טרף קל. מה שהם לא היו מרשים לעצמם לעשות לעובד הלבן, הם מרשים לעצמם מול האריתריאי.

הפועלים השחורים אולי מוכנים לעשות את העבודות השחורות, אבל הם לא פראיירים. אחרי שנים של שתיקה הם הבינו שהם מנוצלים. בעזרת ארגונים כמו "קו לעובד" הם תובעים מעסיקים נצלניים, שכבר עסוקים בהפצת השמועה ש: "עורכי דין מסתובבים בדרום תל אביב ומציעים לפועלים לתבוע אותם".  בקו לעובד לא יודעים על תופעה כזו, אבל נגיד שהיא קיימת, האם בית המשפט היה מכבד עוד ועוד תביעות לולא היו המעסיקים אשמים? מאיפה יש למעסיק החוצפה לטעון שרימו אותו, את התמים, ולקחו אותו לבית משפט – וזכו! , כשהוא עבר על החוק?

תופעת העובדים הזרים, כמו עובדים אחרים, העומדים על זכויותיהם, היא תופעה מבורכת. הגיע הזמן שמעסיקים ידעו כי אם לא ישלמו עכשיו את המגיע– הם ישלמו אחר כך. והרבה. מדינת כל נצלניה מפנימה סוף סוף שחוקי עבודה לא מבחינים בין צבע וצבע. זה לא מונע מהנצלנים להתלונן על הקורבנות, ומשדרני רדיו פופולאריים לתמוך בהם.

לאחרונה בזבזתי שעה וחצי מחיי, 90 דקות שאיש לא יחזיר לי אף פעם. ישבתי מול הלפ טופ והקשבתי לוובינאר – שיעור אינטרנטי- בנושא מדהים: "הנוסחה לרב המכר באמזון בלי לכתוב מילה אחת באנגלית". ברצינות? להפוך לסופר שמוכר אלפי עותקים באמזון בלי לכתוב כלום? הייתכן? מסתבר שיש בישראל אנשים שיבטיחו לך את זה, ויש גם מי שמאמין שזה אפשרי.

את הוובינאר העביר בחור בשם שמוליק פרוימוביץ'. קבוצת המתלוננים שפנתה אלי כדי לספר עליו דיברה על "גורו", "אלוף העולם בשיווק", "בעל לשון חלקלקה" וגם "אדם שאי אפשר לעמוד בפניו". אדם אחד טען שהוא "מוכר מקסמי שווא". כולם סיפרו על "קבוצה של אנשים שעוזרת אחד לשני להפיל בפח אנשים תמימים" ואדם אחד נתן את משפט המפתח "זה מה שקורה כשיותר מידי אנשים מחפשים כסף קל".

פגשתי את פרוימוביץ', וגם את אשתו. פעמיים פגשתי אותם לשאלות נוקבות. תוצאות התחקיר הקצר הזה: כשר, אבל מבאס, ולא רק מכיוון בני הזוג. נוכלות אולי אין כאן, וגם לא גורואיות וקשקושים מהסוג הזה, א-בל 50 גוונים של אפור דווקא יש.

בישראל מתקיימת תופעה חדשה של נסיון לנצל את הפלטפורמה האמזונית לעשות כסף בדרכים משונות. הזוג פרוימוביץ' עוזר להתנהלות הזו, אבל לצידם מאות אידיוטים – אי אפשר לקרוא לזה אחרת – תאבי בצע ונטולי קומון סנס. הם משלמים כסף, 2700 שקלים לקורס, לומדים שיטה שמעביר פרוימוביץ', ועכשיו יושבים ומחכים שהכסף ייפול עליהם מהשמיים. מי שזה קרה לו- שירים יד.

פרוימוביץ' עצמו אומר שהם פשוט לא עושים את מה שהוא מלמד אותם, וכנראה צודק. אלא שהוא מספר "כמה קל לכל אדם שרוצה להיות סופר אך אין לו את כשרון הכתיבה – להגשים חלום", ומסתבר שהקל הזה לא פשוט בכלל.

בואו נתחיל מהתחלה. פרוימוביץ' ואשתו, פעם מהנדסי תוכנה, מצאו דרך להנדס באופן חוקי וישר לחלוטין את אמזון. כשפרוימוביץ' מציג את השיטה שלו הוא לא פונה אל תשוקת הכתיבה. הוא מציע לאנשים להתעשר מ"ייצור ספרים" בשיטה פשוטה: יש לך רעיון? כתוב אותו בחמישה משפטים קלוקלים באנגלית ושלח אותו לפיליפיני או לפקיסטני או להודי, אותם תמצא בקלות באתרים שפרוימוביץ' יספר לך עליהם. הפיליפיני יכתוב לך את הספר באנגלית עבור 100 דולר, לפעמים אפילו פחות. הכי קל ספר ילדים, בעיקר כזה עם הרבה תמונות שתקנה ברשת. אחר כך תצטרך להשקיע נגיד, עוד 150 דולר, עבור סלובני או אירי, שיעשה לך הגהה או יאייר. גם הוא ברשת, אל דאגה.

אגב ספר "רציני" הוא בן 10,000 מילה. בערך 6 עמודים בעיתון. פרוימוביץ' חוזר ומזכיר ש"כל אחד יכול, כי לכל אחד יש תחום ידע". מומחה בהדברה? הפיליפיני יכתוב לך ספר על הדברה, מומחה לגידול פטוניות? תן הנחיות לפקיסטני והכל יהיה בסדר.

פרוימוביץ' עצמו אוהב, כאמור, ספרי ילדים ומאיץ בקהל "לייצר" אותם. משפטי מפתח: "מדובר בקהל לא בררן" ו-בחינת התועלת שלו רדודה". הוא גם מסביר שכשספר ילדים אלקטרוני עולה לאמזון ונמכר ב-99 סנט, הורה לא יחשוב יותר מידי אם לקנות אותו או לא. במילים אחרות – כל זבל שיהיה שם, ילך. 

עד כאן נגיד שהכל בסדר. נכון שיפי נפש כמוני, שספרות טובה היא נר לרגליהם, יזדעזע, ואיתם עוד כמה הורים שיודעים שאין הרבה אורה אייל, שלא לדבר על קדיה מולדובסקי, ומצד שני – אם אמזון פותחת את שעריה לכל אחד (כי אין כמו חכמת ההמונים, ברור) ואפילו משלמת לך אם מישהו קונה, ואם יש פיליפינים, הודים ופקיסטנים שמוכנים לכתוב עבורך בזול קשקושים שימכרו באמזון – מי אנחנו שנפריע לכוחות השוק?

הבעיה באה מכיוון אחר לגמרי – בעוד פרוימוביץ' טוען כי ייצור ספרים יוצר "הכנסה פסיבית" ו"שקט בראש" ואף מוכיח בצ'ק הכנסה חודשית של 3,400 ולפעמים 9,000 דולר ויותר, טוענים מי שהיו פעם גרופיס שלו – שהמציאות רחוקה מהאמת. מה זה רחוקה, הכי רחוקה שאפשר. מסתבר שהתהליך הראשוני הוא רק תחילת הדרך, וכי העבודה מתחילה רק אחרי שהספר עלה לאמזון, ואת זה לא ממש יודעים. מהר מאוד מגלה ה"סופר" שללא עבודת קידום, שחלקה עולה כסף (למשל לאתרים שממליצים על הספר שלך תמורת תשלום, ואפילו בעזרת קניה עצמית בחשבונות בשמות בדויים), ללא אותה עבודה אינטנסיבית ויקרה שמעלה את הספר במעלה רשימת מיליוני הספרים האחרים – ילך הספר שלא אתה כתבת, לאבדון.

"אבל שמוליק מבטיח הכנסה פסיבית" זועקים המתלוננים ששילמו 2,700 שקלים ולא מבינים שפרוימוביץ' עובד קשה מאוד ב"הכנסה הפסיבית הזו". לטענתו, וגם לדברי אנשים שמעריכים מאוד את הידע הרב שלו בתחום, הוא מלמד להיות כל הזמן עם היד על הדופק, מרביץ בלקוחותיו את תורת הקידום הנכון וגם נותן עשרות טיפים להצלחה, אבל הם שומעים רק על הצ'קים שנופלים מהשמיים, ואחר כך הם באים בטענות.

"בתקופה האחרונה התחלתי לכתוב ספרי ילדים לאמזון, מאוד נהניתי מהעניין, וגם נהניתי מהאשליה שמכרו לי שאפשר לעשות כסף מספרי ילדים באמזון, הרבה כסף, עד שהאשליה הזו התפוצצה לי בפנים" כתבה בפייסבוק אחת הממורמרות שמחכה לגשם הירקרק.  ומתלונן אחר הוסיף: "נכון, כולנו רוצים להוציא ספר ילדים. נכון, להוציא ספר ילדים זה ממש ממש כיף. נכון, באמזון זה גם ממש ממש זול – כי גם בתחום הזה פועל חוק העושק של שוק הספרים בארץ: מה שעולה אצל ההוצאה 20-30 אלף שקל, עושים באמזון באלף ש"ח. אבל, בניגוד למה שאולי מנסים למכור לכם – אין כסף בספרי הילדים באמזון.  הממוצע של ספר ילדים באמזון הוא 15 ש"ח בחודש. ספר הילדים הכי מוצלח שאני מכיר עושה כמה מאות ש"ח בחודש. מה שכן, זה כיף. וזה זול.רוצים לעשות מזה כסף? זהירות. עובדים עליכם".

אבל פרוימוביץ' באמת מרוויח. הוא מראה, ובצדק, צ'קים אמיתיים לגמרי עם שמות של ספרים ודיווחים מאמזון על הסכומים שמעבירים לו. הוא ככל הנראה פיצח את השיטה, ועובד בזה כל הזמן, אבל כמה כאלה יש?

אז מה היה לנו ? אנשים שרוצים לכאורה, לכתוב, אבל יותר מזה רוצים להרוויח כסף. אדם שטוען שהוא יכול ללמד אותם לעשות כסף בקלות על פלטפורמה קיימת, אבל שוכח להדגיש שמדובר בעבודה קשה. פלטפורמה קיימת שמאפשרת לעצמה להפוך לפח הזבל של אנשים שרוצים לעשות כסף קל ולא מצליחים כמובן, או כי הספרים גרועים מאוד, או כי כדי לקדם ספר על גבי הפלטפורמה צריך לעבוד קשה, והרבה אנשים ממורמרים שהשקיעו ולטענתם אין תמורה.

ישבתי מול הוובינאר הזה, וחשבתי כמה קל לגרום לאנשים, בעיקר אלה שאין להם, להכניס את היד לכיס. אישית אני מכירה כמה שקנו סטוקים של מגנטים, כי איזה איש שיווק כרזימטי עמד על במה והראה להם כמה הוא מרוויח, וגם אנשים שעד היום יש להם במחסן מיץ אלוורה "כי רק אם תכניסו עשרה חברים לרשת – תתעשרו".

העולם מלא פתאים שלא יודעים  שדווקא לא כל אחד יכול. הציעו לכם להתעשר תוך ישיבה רגל על רגל? תעשו אחורה פנה ולכו לעבוד. אולי לא נתעשר מזה, אבל גם לא נרגיש כמו מטומטמים.

תגובת שמוליק וקרן פרוימוביץ, מבעלי "תפוס את הרשת":

"אנו מציעים שירות שמסייע לאנשים להפוך את הידע שלהם לספרים באמזון, גם אם הם אינם בעלי כישרון כתיבה או בעלי ממון. הקורס מציג מתודה מורכבת אשר נבחנה על ידינו ונמצאה כאפקטיבית ביותר. כמו כל תחום, לא מדובר כאן בקסם, על מנת להצליח יש לעבוד על פי המתודה על מנת לייצר הכנסות מהספר. בניגוד לנכתב, הצלחת שיווקו של ספר אינה מחייבת עבודת קידום בכסף, בקורס אנו מציעים דרכים רבות לקידום הספר באופן עצמאי שאינן כרוכות בעלות נוספת אלא בשימוש נכון באמצעים הקיימים ברשת. אנשים רבים אשר עברו את הקורס ופרסמו ספרים באמזון מרוצים מהצלחותיהם ומתכוונים לפרסם בעתיד ספרים נוספים." 

האם השם יפעת קריב אומר לכם משהו? מאבק מעניין, אמירה חזקה, הצעת חוק חדשנית? חברת הכנסת קריב נכנסה לכנסת האחרונה ברשימת יש עתיד ומאז, איך נגיד את זה, לא בלטה באופן מיוחד. נכון, קשה לבלוט כשאת עוד מריונטה בתיאטרון הבובות הלפידי, זה שמקדם נשים אבל השמות הנשמעים במפלגה הם עופר שלח ויעקב פרי. נכון, יפעת קריב היא גם לא עדי קול – המתלבטת הנצחית שחטפה נבוט בראש ומאז לא שומעים גם אותה (אבל בין התלבטות להתלבטות היא חובשת יפה את הספסלים האחוריים), אלא שקריב היא גם לא תמר זנדברג או מרב מיכאלי, שהגיעו לכנסת בדיוק באותו זמן, ויושבות במפלגות אופוזיציה קטנות מיש עתיד, אבל לא מפסיקות לעורר דיון ציבורי ופרלמנטרי בנושאים הקרובים לליבן.

למרות נחבאותה אל הכלים עושה רושם שח"כ קריב היא אישה עסוקה, אחרת איך אפשר להסביר מדוע הזדרזה לחבור לח"כ מאיר שטרית, ואף ח"כ ליצמן, בדרישה לקבל עוזר פרלמנטרי שלישי על השניים שכבר יש לה? מידיעה שפרסם היום צביקה זרחיה בדמרקר עולה כי תקציב 2012 של הכנסת נותר בעודף של 180 מליון שקלים. שמחה גדולה. בישראל, כמו בישראל, עודף תקציבי לא יעלה על הדעת. אין סיכוי שלא ינצלו את הכסף הזה, אולי אפילו יצליחו להכניס את הכנסת לגרעון. נפשית, הרבה יותר נוח לנו לראות את סימן המינוס. פלוס עושה לנו גירודים. אז הכנסת בעודף והנה הרעיון הגאוני שיעזור להוציא אותה מהברוך: כל חבר כנסת יקבל עוד עוזר פרלמנטרי. כך ימנה צוות של ח"כ ארבעה אנשים – הרי גם הוא עובד, לא?

הבקשה המוזרה הזו הייתה אולי הגיונית לולא היו העוזרים הפרלמנטרים הנוכחיים חלק מקבוצה מדוכאת במיוחד. בשנה האחרונה, היא שנת ההתאגדויות בישראל – התאגדו גם העוזרים הפרלמנטרים להקמת ועד יציג. דרישתם הייתה פשוטה – לא להפחית עבודה, כן להעלות משכורות ולקבל תנאים בסיסיים כמו למשל הוצאות דלק או מתנות לחג. "אנחנו עובדי הקבלן של הכנסת" זעקו העוזרים, שאינם נחשבים עובדי מדינה כמו עוזרי השרים למשל, והיו מאושרים להשוואת תנאים מתבקשת. בעדויות קורעות לב שנתנו להילה ויסברג תיארו, בצדק, עבודת פרך נטולת שעות תמורת משכורות מגוחכות כמו 8,000- 6,500 שקלים בחודש. לדבריהם, העובדה שהמשכורת אינה מכבדת את מקבלה, תמיד אדם משכיל וחרוץ, מייצרת שחיקה ותחלופה גדולה בתפקיד. חלקם לא מחזיקים מעמד אפילו שנה. העוזרים תיארו תפקיד שהם אוהבים (חשוב לזכור שעזרה פרלמנטרית היא גם סוג של מקפצה לתפקידים שפויים יותר) אבל למה סיפוק צריך לגרור איתו תגמול המעליב?

(הכתבה המלאה: http://www.themarker.com/career/1.2057215)

אין ספק שחברי הכנסת הנכבדים שמעו את הקולות. אי אפשר היה שלא לשמוע. העוזרים, קרובים מאוד לצלחת, דרשו שיחוקק חוק הקובע את מעמדם, תנאי עבודתם ושכרם. האם ח"כ קריב נזעקה לסיוע? האם ליצמן הגיש הצעת חוק? האם שטרית הודיע על דגל חדש? לא בדיוק. חצי שנה חלפה והנושא, כך אומרים נציגי העוזרים, "נמצא בדיון מול מנכל הכנסת". חשוב לזכור כי כל שינוי במעמד העוזרים דורש אישור ועדה ציבורית וזו, לא ברור מתי תתכנס. הם דווקא אופטימיים אבל הזמן חולף, המשכורות מגוחכות ומי יודע מה יקרה באמת בסוף התהליך.

עכשיו יש עודף והח"כים דורשים עוזר נוסף. כרגע. ברור. שיהיה עוד עבד, או שפחה. אפשר היה לדוגמא לדרוש שהעודף יילך להטבת תנאי עובדי הקבלן של הכנסת, אולי לחלוקת בונוסים לעבודה טובה שעשה כל מי ששכרו פחות מהשכר החציוני (6500 בחודש), אבל למה לקדם סולידריות אם אפשר פשוט לקדם את עצמך?

לא ברור על מה בדיוק עובדת יפעת קריב בימים האלה, או ליצמן או שטרית, מה שברור הוא שאנשיהם הנוכחיים, העניים, יכלו, בעזרתם האדיבה והמתחשבת, להיות עניים קצת פחות. מצד שני, גם ניצול עובדים הוא דרך אפשרית להעביר את הקדנציה.

עוד לא התאוששנו מתמיכתה הזריזה של ח"כ יפעת קריב בדרישה לעוזר פרלמנטרי שלישי (על אף שהשניים הקיימים בקושי גומרים את החודש)וכבר הגיעה לתקשורת הצעת חוק משונה במיוחד של הקולגה מ"יש עתיד", ח"כ עדי קול.

קולה של קול ,כזכור, ניטל ממנה לפרק זמן ארוך באופן ברוטלי על ידי ראש המפלגה, והנה היא חזרה. ובגדול. בהצעת החוק, שכבר קיבלה את תמיכת האוצר, ח"כ קול מבקשת לקבוע שנקודות הזיכוי שניתנות לאמהות עובדות יינתנו גם למשפחות של גייז.

בואו נבהיר פה נקודה חשובה: שלא כמו עירית לינור, אני חושבת ששני אבות יכולים לגדל יפה מאוד ילד בריא ושמח. בעשורים האחרונים הפכה המשפחה למוסד רב ממדי שכבר מזמן לא כולל את ההסדר המוכר: אמא- אבא- ילדים.

בישראל 2013 יש לאפשר לכל אדם הרוצה בזאת להקים משפחה בין אם הוא גיי או סטרייט, נשוי או לא, עובד או מובטל, שחור, צהוב או לבן. הגיע הזמן לנישואים חד מיניים (במקביל לנישואים אזרחיים), וגם לפונדקאות מוסדרת ותרומת ביציות. אחרי שאמרנו את זה בואו נבדוק את  נקודות הזכות.

לו הייתה ח"כ קול עושה עבודה יסודית הייתה מגלה שנקודות הזכות הן הטבה שמטרתה אחת: לעודד נשים לצאת לשוק העבודה. במדינה המתיימרת להיות מפותחת, גם היום – כשבראש שלושה מתוך חמשת הבנקים הגדולים עומדות נשים, ונגידה קובעת את שער הריבית – נשים משתכרות 25% פחות. נכון, מדובר במספר ממוצע. במגזר הציבורי הוא נמוך יותר, במגזר הפרטי הוא מגיע גם ל-30%.  

בישראל 2013 כל ישראלית  שלישית עובדת בעבודה חלקית. כמה אפשר כבר להרוויח במשרה לא מלאה? רק 2% מקרב נשים עומדות בראש דירקטוריונים. שיעורי העוני בקרב נשים גבוהים לאין ערוך יחסית לגברים, בין היתר כי יזמות נחשבת עדיין לתחום גברי ולנשים קשה יותר לגייס הון. כך מבין כל עשרה יזמים נמצא רק יזמת אחת. נשים חד הוריות, אגב, נמצאות תמיד בתחתית סולם ההכנסות.

התמונה הזו אינה חדשה, לכן החליטה ממשלת ישראל כבר לפני שנים לתת הטבה שתאפשר לזו שממילא מרוויחה פחות מבן הזוג (מכירים את המושג הדוחה- משכורת שנייה?) להסתכל על תלוש המשכורת בקצת פחות ייאוש, ולצאת  לעבוד.

עכשיו באה חברת הכנסת, ודחוף לה לתת את אותה הטבה (כי בקופה יש המון כסף) לא לנשים מוחלשות, אלא לגברים חזקים. היא לא לוקחת את העוגה ומחלקת למי שצריך יותר, אלא הופכת אבא ספציפי – לא את כלל האבות – לאמא עובדת (את מי מהם אגב? שאלה טובה)

שכחה הח"כית ברוב נוחות, שלגבר, גיי או סטרייט, יותר קל היום בשוק העבודה. לא רק שהוא מרוויח יותר, הוא גם  לא נשאל בראיון עבודה את השאלה הכה מוכרת: "מה תעשה כשהילדים יהיו חולים?", קורות חייו , הפלא ופלא, לא נזרקים לפח רק כי עולה מהם שיש בבית תינוק.

נקודות הזכות אינן הטבה למשפחה, כמו שחושבת ח"כ קול. לא מדובר בקצבאות הילדים, אותן קצבאות שהח"כית המודאגת הרימה יפה יד כשקוצצו באכזריות רק לפני זמן קצר בהובלתו של שר האוצר. נקודות הזכות מיועדות לעידוד נשים עובדות בגלל החסמים שעדיין עומדים בפניהן, ולא לסטרייט או גיי, טרנסג'נדר, או כזה שסובל מהשד העדתי. הן גם לא מיועדות לגבר נכה שצריך לפרנס ילדים, לעובד הקבלן שמרוויח שכר מינימום וגם לא לאבא האתיופי שנמצא תמיד בתחתית סולם השכר. באלה, אגב, לח"כית שפועלת בכנסת הנשית אי פעם (27 ח"כיות ) כנראה פחות דחוף לטפל.  

אולי אם הקולגה קריב תצליח, יחד עם הח"כים הלא עסוקים מאיר שטרית וליצמן, במאבק על העבד השלישי, יהיה לה יותר זמן גם לנושאים השוליים האלה. בינתיים , אין עתיד.