נניח שאתם ראש עיר. נניח שהעיר שאתם מנהלים נמצאת בפריפריה. נניח שקוראים לה באר שבע והיא נזקקת ליועץ תיירות. האם תיקחו אחד תל אביבי? נניח שאתם רוביק דנילוביץ'. נניח שאתם חייבים משרד יחסי ציבור. האם תיקחו משרד יח"צ מקומי מוכר, או תשלמו דווקא למשרד ירושלמי? נניח שאתם עומדים בראש אחת הערים הגדולות בישראל. נניח שאתם זקוקים ליועץ משפטי. האם תגישו חוזה עבודה שמנמן למי שבכלל לא חי בעיר הזו?
לא מעט טענות עולות לאחרונה נגד עיריית באר שבע, טענות שמסמלות בעיה רחבה יותר – הפריפריה לא מאמינה בעצמה. "אנשי המקצוע מתל אביב תמיד יודעים טוב יותר" אומר במרירות איש מקצוע מקומי "מי שאמור לחזק אותנו, אלה שבחרו להישאר פה, לוקח לעצמו יועצים מחוץ לעיר. שוב ושוב אנחנו מרגישים כמו סוג ב'".
באר שבע היא לא היחידה. בעיר צפונית גדולה ביכרו דובר שיובא מתל אביב, ובמועצה אזורית דרומית אחת מביאים מנהל תיכון מרעננה. "בכל רשות בפריפריה קיימת העדפה לחיצוניים" קובע איש צפוני אחד", לפעמים היא מוסווית, לעיתים אפילו לא טורחים להסתיר אותה. תמיד יש איזו תחושה שאנשים שהצליחו במרכז יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. העובדה שאנחנו מכירים את המקום, את השטח ואת הצרכים, הרבה יותר מכל אדם שמגיע מבחוץ, לא תמיד משנה. ככה אפשר לראות איך מכרז אחרי מכרז "יוצא החוצה", ואנשי האזור צריכים לציית לאלוהים שמגיע מתל אביב. הוא עשה את זה. הוא הצליח. מי אנחנו הקטנים?"
לעיתים הרשות מחייבת את הנבחרים לעבור לחיות בתחומה. קשה להיות עובד עיריית ירושלים בלי להיות ירושלמי, או לפחות מיישובי הסביבה הקרובים, אבל ככל שהישוב רחוק, או קטן יותר, כך נחלשים קלפי המיקוח, וככל שיותר אנשים מועדפים על פני המקומיים, הולכת המרירות וגוברת.
מצד שני עומדים ראשי הרשויות, אלה שכמו כל מנהל רוצים לידם את העובדים הטובים ביותר, שלא בהכרח גרים מרחק חמש דקות מהעירייה. ככל שהרשות קטנה יותר כך קטן ההיצע, ובמקביל עלולים ללקות המקומיים בקשרי-יתר. האם העיריה באמת רוצה להעסיק את היועץ שמקורב לעובד הזה, או את המשפטן שהוא אח של ההוא?
מתגובתה של עיריית באר שבע, כנגד טענות תושביה, עולה דיון מעניין. "העיריה אינה מתעקשת על בחירת מאן דהוא, אם מבאר שבע או סביבתה ואם מחוץ לטריטוריה" כותב הדובר "העיריה כן מתעקשת שהבחירה תיעשה עפ"י דין, לרבות דיני המכרזים ובכפוף לעקרון השוויון. דווקא "התעקשות" לבחור מישהו מנוגדת לעקרונות אלו, ועלולה להתפרש כ"תפירת" מכרז אסורה. העיריה מהלכת על חבל דק ועורכת את האיזון הנכון והראוי בין ההצעות הראויות ובין האינטרסים השונים". והנה עוד נקודה חשובה: "כפי שעירית באר שבע לא הייתה מוכנה לקבל פסילת ספקים באר שבעים, כאשר עיריית תל אביב מפרסמת מכרזים, היא אינה מתכוונת לפסול ספקים לא באר שבעים". מאידך, קיימת ציפייה מוצדקת להעדפת כוחות מקומיים, ממש כפי שמנכ"ל שיביא לכל תפקיד עובדים מחוץ לחברה, לא יעזור לחיזוק המוטיבציה בקרב עובדיו הנאמנים. גם בנקודה הזו יש לעיריית באר שבע תשובה – "העיריה פונה, בכל מקום שניתן, גם למציעים מבאר שבע והסביבה, וכשההצעות זהות, או אפילו דומות, מעדיפה העיריה, בדרך כלל, בחירתו של ספק מקומי".
יפה, אבל איך זה עולה בקנה אחד עם העסקת יועץ תיירות, משרד יח"צ וגם יועצים משפטיים, כולם לא מקומיים? הנה התשובה: "לאור העובדה, שזו הפעם הראשונה שעיריית באר שבע החלה לטפל בנושא התיירות בעיר החליטה החברה לפנות לחמש החברות המתמחות בתחום. במסגרת מכרז זה נבחרה ההצעה הטובה ביותר ע"י צוות שכלל בעיקר אנשי מקצוע הרלוונטיים לשירות המבוקש.
לגבי משרד יחסי ציבור – החברה פנתה לארבע חברות , מתוכן שתי חברות מקומיות ( שלאחת מהן כבר התקשרות אחרת עם העיריה ועם חברות העירוניות שלה). ההצעות נבחנו עפ"י שקלול פרמטרים של איכות ועלות כספית . הצעתה של החברה שנבחרה היתה טובה , הן מבחינת איכותה, והן מבחינת עלותה.
יועצים משפטיים חיצוניים –בעבר, העלו מספר חברי מועצה טענה ולפיה בתחום הארנונה מועסקים אך ורק עורכי דין שאינם מקומיים, עובדה נכונה לכשעצמה. בהנחיית ראש העיר פורסם מכרז, הוחלט גם על הקלה בתנאי הסף על מנת לאפשר גם לאלו שאינם בעלי ניסיון רב בתחום לפנות ולקבל "עבודה" מהעירייה. לצערנו, למכרז לא ניגש אף לא עורך דין מקומי אחד".
התמונה, אם כך, רחוקה מצבעי שחור לבן, ודורשת מודעות דו צדדית. רשות מקומית חייבת להעדיף כוחות מקומיים, ולחזקם מקצועית וכלכלית. כל בחירת גורם חיצוני היא תעודת עניות לעיר שלא מסוגלת לייצר תשתית מקצועית מתוכה. מאידך נדרשים גם התושבים לגלות קצת יותר הבנה מול האילוצים, וכמו אותו מלאך שביקש מאלוהים לעזור לאיש מסכן לזכות בפיס, וקיבל את התשובה – שיקנה כבר כרטיס, כדאי גם לגשת למכרזים.