צריך להיות משוגע כדי להשקיע בישראל, משוגע או מתאבד שיעי ברמה הכלכלית. יושבים היום אנשים בחו"ל ועוקבים בענין אחרי מאבקם של 140 עובדי חברת תרכובת ברום שבנגב. 140 איש, רובם קרובים לגיל 60, שהמפעל המפסיד מבקש לפטר. אף אחד לא רוצה לשלוח אותם הביתה בהודעה של 30 יום מראש, ופיצויים עלובים. לא לא. 140 איש, שמשכורתם הממוצעת 30,000 שקלים בחודש, הולכים הביתה בתנאי חלום – מענק בן 600,00 שקלים לעובד, ומשכורות בנות 18,000 שקלים, שישולמו להם עד גיל 67 ,כדי לא לפגוע בתנאי הפנסיה המפליגים ממילא. "אלוהים אדירים" אומר לעצמו המשקיע בחו"ל "מה בדיוק רוצים שם? האנשים יפסיקו להגיע לעבודה אבל ימשיכו לקבל משכורת שגובהה פי שניים מהמשכורת הממוצעת בישראל. על מה הם נלחמים? מה צריך בעלים של מפעל לעשות בישראל, אם הוא רוצה לנהל את המפעל שלו, כראות עיניו?"
התשובה פשוטה: הוא צריך להבין שמי שמנהל את המפעל הוא הועד. ברגע שיבין את הפרט הקטן הזה, הוא מסודר. יש לו בוס, לבעלים, היום קוראים לו אבי ניסנקורן (בעבר קראו לו עופר עיני או עמיר פרץ או כל שם אחר). מגיני הפועלים מנהלים את התעשייה הישראלית ביד רמה- ברצותם אנשים ילכו הביתה, ברצותם יישארו, ברצותם המפעל יעבוד, ברצותם ישבות. המגן הנכחי אוהב במיוחד את המושג סולידריות. כל כך אוהב, שהוא עובר על החוק כשהוא דואג לשביתות הזדהות פראיות במפעלים אחרים, אותם מפעלים שעובדיהם, בתורם, כופפו יפה יפה את ידו של הבעלים, וחיים גם הם בתנאי חלום.
מסתכל המשקיע הפוטנציאלי ורושם לעצמו עוד התפתחות: 140 איש שלא הגיעו לעבודה, קיבלו מכתבי פיטורים הביתה. עכשיו הם רצים איתם לתקשורת – "הביאו לנו מכתבים הביתה! ליד הילדים!", הם רק לא חשבו על הילדים כשלא הגיעו לשימוע, בהוראת הועד.
בנגב חיים היום 140 איש שעולמם אכן חרב עליהם, רע מאוד לקבל מכתב פיטורים, בנגב, אחרי גיל 50 , אבל בכל חודש מגיעים 12,000 איש בממוצע ללשכות העבודה, רובם אינם בעלי פריבילגיות, רובם אינם עובדים חזקים שעתידם הכלכלי מובטח, אבל 140 איש בנגב גורמים מהומת אלוהים – כזו שחברי כנסת שלא טרחו לבדוק את הנושא עד הסוף פונים לראש הממשלה, כזו שפותחים אתה את מהדורות החדשות.
מסתכל המשקיע הפוטנציאלי על המתרחש וחושב לעצמו – נו וויי. מול ועד אלים, מגובה בארגון עובדים אלים עוד יותר, ויו"ר אחד, שנלחם בעד שכר המינימום, אבל מתאבד באותה מידה עבור המשכורות החריגות (59,000 שקלים בממוצע בחודש) של בכירי חברת החשמל – מול הדברים האלה אני לא אצליח לעולם.
אחר כך לא מבינים למה התעשייה הישראלית מתמוטטת. אחר כך שלי יחימוביץ' ומאיר כהן ירוצו לטלביזיה, ויסבירו שככה אי אפשר. רק משוגע ירצה להשקיע פה, רק מתאבד שיעי ירצה לירות לעצמו כלכלית ברגל, רגע לפני שאבי ניסנקורן, יורה לו בראש.
מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter