לפני שנה בערך, בשיאו של מאבק העובדים בהנהלת מפעל גדול בצפון הארץ, חווה סמנכ"ל משאבי האנוש חוויה קשה. שיחת טלפון לאשתו בישרה לה כי לאיש יש רומן במפעל. לסמנכ"ל אחר הודיעו כי עובדים יעמדו בפתח חתונת ביתו, שעמדה להתקיים באותם ימים. מנכ"ל המפעל נכלא, בשלב ראשון, במשרדו ואחר כך יצא ממנו רק בסיוע משטרה.
סמנכ"ל בחברה גדולה מדרום הארץ, נכנס לאחרונה לרכבו, וכמעט התהפך. יד נעלמה דאגה לפנצ'ר לו את הגלגל. חברי ההנהלה גם קיבלו הוראה להמעיט ביציאות עם המשפחה לאירועים ציבוריים.
לפחות שני מנכ"לים של חברות גדולות בתל אביב לא יכולים היו לצאת מהבית, הם ובני משפחתם, במשך שבועות, מבלי להיתקל בהפגנה הכוללת קללות קשות ושלטי נאצה.
לא רק במגזר הפרטי עולה התארגנות העובדים מדרגה – גם במגזר הציבורי ראינו לא מעט תופעות כאלה. כך למשל, רק לאחרונה חוו מנכל משרד התיירות, והשר, חוויה משפילה כשנושלו ממשרדיהם, בזמן שהועד פשוט לא אפשר להם להיכנס לבניין. שם, כמו גם במשרד מרכזי אחר, פרץ הועד למחשבי ההנהלה, מה שהוביל לחקירת משטרה.
מאבקי עובדים אינם תופעה חדשה, אבל האלימות המלווה אותם הולכת ותופסת נפח, הולכת ונעשית מבהילה. לאחרונה שאל אותי אדם הבקיא מאוד ביחסי העבודה בישראל האם מנהל בכיר צריך לדעת שיום יבוא ויאלץ להשתמש בשירותי שומרי ראש, שיגנו עליו, על רכושו וביתו, ובני משפחתו, מפני עובדיו.
היום הזה, עד כמה שהעניין נשמע מופרך, כנראה לא רחוק מידי. מה שהתחיל ונגמר בהבערת צמיגים מול המטה, הולך למחוזות אחרים לחלוטין.
הסיטואציה הנפיצה, במהלכה עובדים נלחמים על מקום עבודתם מול הנהלות, שמגלות לא פעם התנהגות חזירית, יחד עם כיסוי תקשורתי חזק וארגון עובדים יציג, ששופך עוד ועוד שמן למדורה, הופכים את זירת יחסי העבודה בישראל מסוערת, לסוערת מידי.
האמת הלא נעימה צריכה להיאמר, ובקול רם – בימים אלה אין בישראל מבוגר אחראי. הניסיון לקושש כל קול מעביר פוליטיקאים מימין ושמאל על דעתם, ומה יביא להם (לתפיסתם) יותר קולות מהזדהות עם עובדים? יו"ר ההסתדרות, נאבק עדיין בתדמית החנון שדבקה בו, נושא נאומי שטנה ומגבה שביתות הזדהות פראיות, וראש הממשלה, נו, ממנו לא תבוא הישועה.
ההנהלות, מצידן, חסרות אונים. הן אשמות לא פחות כשיצרו במשך שנים אי שוויון קשה דרך משכורות מנופחות, אבל היום הן מוצאות את עצמן עומדות דווקא במקומות בהם עובדים מגובים בוועדים שהשיגו תנאי חלום, וזה עדיין לא מספיק. בתי הדין לעבודה גם הם מוסיפים שמן, כשהם נעמדים באופן אוטומטי לצד עובדי חברת החשמל או הנמלים, ונגד המדינה.
הוועדים, בעיקר אלה החזקים, רואים בכאוס סימן להסלמה. מה שמתחיל בצמיגים בוערים מול המטה, וטרמינולוגיה אלימה, הופך לאלימות פיסית, ואין מי שיגיד – די.
השיח האלים הזה חייב להפסק, הלהבות חייבות לשכוך. יחסי עבודה דורשים דיון ענייני וחד, אבל לא אמוציונלי. כל בעלי העניין – ועדים, הנהלות, הסתדרות, דב חנין יאיר לפיד ושלי יחימוביץ', ובתי הדין לעבודה, מוזמנים להשיב חרבות אל הנדן. אם דם יישפך כאן, כל אלה יהיו אחראיים.
מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter