מה קורה לאחרונה בתקשורת, כשאחת לשבוע בערך מזנק שם של גבר מוכר אל הכותרות, ומסע שלם של בעד ונגד, האשמות והגנות, מתקיים בכל מקום?
זה התחיל עם עמנואל רוזן, נמשך עם משה נסטלבאום, שטרח לפלוט אמירות בלתי נסבלות לאנשים שעבדו בסביבתו, המשיך עם חשבון טוויטר מפוברק של אחד, שי גולדן, מגיש תוכנית טלביזיה וגם מנהל אקטואליה, לא פחות, של רשת גדולה, שלא חסך סופרלטיבים מכוערים מקולגות תחת שם בדוי של עורכת בעיתון בו עבד, והשבוע מככב בכותרות שרון גל, הטלנט שהרוויח לא פחות מ-100,000 שקלים בחודש מערוץ 10 המתמוטט.
גל, כך נטען בין היתר, נכנס לאתר אינטרנט בשם בדוי "פגש" שם כתב אחר מהערוץ, והטיח את ה"תחקיר" הלוהט והחשוב כל כך, ישר בפניו. ארבע מיקרים, כולם דוחים שבא להקיא. אחד רודף אחרי נשים שלא מעיזות לדבר, אחד הומופוב, ושני מתחזים.
מה גורם לאדם עסוק לפתוח חשבון טוויטר תחת שם של אדם אמיתי כדי לטנף על קולגות? מה גורם לאדם עסוק אחר להיכנס לאתר בשם בדוי כדי לרגל אחרי קולגה? מאיפה יש לאדם שאמור להיות מאוד עסוק בחייו המקצועיים והפרטיים, זמן לרוץ אחרי נשים שעובדות בקרבתו ותלויות בו (לפחות להרגשתן)? מה גורם לבכיר מאוד להתעלל בקולגות מילולית גם בנושאים שלגמרי אינם מעניינו?
התשובה שאני מציעה מתחלקת לשניים: מבנה נפשי בצירוף סביבת עבודה, נקרא לה טלביזיה.
זה קורה בכל מקום בעולם אבל בישראל הקטנה הופכת ההופעה בטלביזיה את האיש שעל המסך בבת אחת לסוג של אלוהים. מדהים באיזו מהירות זה קורה. כבר בפעם השניה שהוא שם מזהים אותו. פתאום מחייכים אליו יפה כשהוא מביא את הילדים לגן ("זה הבן של ההוא מהטלביזיה, נו"), במוסך הוא הופך ללקוח וי איי פי, במכולת ניגשים אליו שכנים נרגשים, ולחברים שלא שמע מהם 20 שנה כשהיה נו באדי (כלומר אדם שלא הופיע בטלביזיה) דחוף לחדש את הקשר.
כל פעם הוא נדהם כשהוא מבין שבכלל לא מקשיבים למה שהוא אומר. "על מה דיברת? נו , לא זוכר אבל ראיתי אותך בטלביזיה".
כחלוף הימים, והרחבת מספר ההופעות,הוא מתחיל לחשוב שהוא באמת "ההוא מהטלביזיה", וכשעוד מלצר במסעדה, פקיד במשרד הפנים ואישה יפה בפקק, מזהים אותו, הוא מתבלבל. הכל מותר לו מעתה ואילך.
אפשר לראות את התופעה הזו מתרחשת אצל מנהלים גדולים,אנשי עסקים שהצליחו, פוליטיקאים כמובן, או כל אדם שחווה שכרון כח, אבל זה של הטלביזיה הוא חד, ומהיר מידי. בעוד מנהל או איש עסקים צריכים להוכיח ביצועים כל שהם, הרי שבטלביזיה גם שטויות במיץ עגבניות, או חוסר מקצועיות משווע, יעברו לא מעט פעמים כלאחר יד, וההוא מטלביזיה – לא הכי חכם, לא הכי יודע, לא הכי משפיע, אבל תמיד ההוא מהטלביזיה- נכנס לסחרור.
אם אלוהים חנן אותו לא רק ברהיטות או ביכולת "לעבור מסך", אלא גם ברשעות, חוסר סיפוק עצמי, תאווה לעוד, ושאר מיני ירקות לא מגרים, ניתן יהיה לצפות להתנהלות בעייתית מהסוג שאנחנו רואים עכשיו.
ואולי לא. אולי מדובר בצירוף מקרים חד פעמי שמעלה את כל האנשים האלה, ויש הטוענים אלה שיבואו בקרוב אחריהם, על המוקד. אולי זה העליהום המקובל במחוזותינו, אולי מוטיב המטוטלת שהופך תחום שדאג להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, לכזו שמוצגת בבת אחת לראווה.
ואולי זה לא צירוף מקרים פתאומי. אולי אחד הדברים שצריך ללמד את מעט תלמידי התקשורת שעוד נותרו, ורוצים להיות הדור הבא, הוא איך להפריד בין פרסונה מקצועית ואישית. "תרגיעו כשמישהו מתרגש מכם" צריך המרצה החכם להגיד לסטודנטים, "אל תתבלבלו, ואל תפתחו תסמונת אלוהים. טלביזיה, זה בסך הכל, עוד מקום עבודה".