אם יש דבר ששנאתי בחופשים שקיבלו הילדים מבית הספר הייתה אותה טבלה מוכרת שהייתה תלויה על המקרר, ונקראה גם בשם העממי "טבלת המי ומתי". מדובר בטבלה אותה מכינים הורים מבוהלים קצת לפני תחילת החופשה המרעננת שקיבלו ילדיהם ממשרד החינוך, חופשה שלא מתחשבת לחלוטין בצורך של ההורים להמשיך ולפרנס את המשפחה למשל.
ככה נראה שבוע טיפוסי - יום א', חצי יום מטפלת, חצי אמא, יום ב', סבא וסבתא מצד אחד (מגיעים בעשר, לדאוג לפתרון עד אז), יום ג' אלה מהצד השני (לבקש שיגיעו בשמונה, אולי צריך להביא את הילדים לשם?), יום ד' אבא לוקח לעבודה (זה לא יקרה שוב כנראה), יום ה' הבת של שכנה, שאיזה כיף לנו רוצה להיות גננת (אחרי היום הזה זה יעבור לה , אבל למי אכפת). סיימנו שבוע . אפשר להתחיל להתחנן לפני דודנים רחוקים שיתגייסו לשבוע הבא.
הבשורה הטובה: מתי שהוא נפטרים ממנה (הילדים עוברים לשלב השינה עד הצהריים ואחרי כך הולכים לחברים (בבית או בפייסבוק) ומורגש סוג מסוים של הקלה, אבל עד שהימים האלה מגיעים… עד שהם מגיעים..
להורים מתוסכלים יש נטייה להאשים את מי שהכי קל – המורים האלה למשל, החצופים, שיש להם כמעט 100 ימי חופש בשנה. אפשר להתגולל על המורים (ולפגוע עוד קצת בתדמיתם) אלא שהם לא באמת הבעיה. הבעיה היא כמו תמיד בשיטה, ובמי שיושב בראש הפירמידה.
הנה רעיון מהפכני ששר החינוך החדש כנראה לא יקח, למרות שהוא יכול בקלות רבה לסייע לקרוב למליון הורים שילדיהם בכיתות א-ו : להשאיר את בתי הספר פתוחים גם בחופשות. כן כן, נשמע לא הגיוני ברגע הראשון , אבל מעשית זה הגיוני מאוד.
בואו נדמיין עולם אוטופי: חופש פסח מגיע, ובית הספר מציע לילדים (ולא פחות חשוב להוריהם) בית ספר פתוח בשיטת האוניברסיטה או במילים יותר קטנות, מגה-קייטנה. הילדים יגיעו בבוקר, ללא תלבושת אחידה. הם יקבלו רשימת חוגים אליהם יוכלו להיכנס : בכיתה אחת ילמדו כל היום לשחק שח, בכיתה אחרת יהיו שיעורי פיתוח קול וזמרה, כיתה שלישית תהייה בכלל במגרש המשחקים ותשחק כדורגל, כיתה רביעית תציע שיעורי מלאכה, בכיתה נוספת יהיו פזורים מזרונים לג'ודו וכיתה נוספת תהיה כיתה שקטה שבה אפשר יהיה לקרוא כל ספר, עיתון, מגזין ילדים שיביאו מהבית או ימצאו בספריה. בכיתות אחרות מורים ילמדו את כל אותם דברים שאין להם זמן במשך השנה – לדבר לפני הכיתה, איך מכינים פרזנטציה, משחקי תפקידים על דילמות אקטואליות ועוד כיד הדמיון הטובה. גם הורים יגוייסו לימים האלה – המון הורים ישמחו לספר בכיתה אחת מה הם עושים בעבודה למשל, או לצאת עם ילדים למשחק סימני דרך, או להכין איתם משימות למחפשים את המטמון שישחקו אחרי הצהריים בבית בכלל. הכיתות תהיינה מעורבות, אף ילד לא ייבחן על מה שלמד בהן, הכל יתקיים בתוך בית הספר אבל במסגרת כיפית, רכה, מעניינת. אפילו הצלצול לא יהיה רק למורה.
עכשיו עוברות לכם בראש כל ההתנגדויות – איך ילד בכיתה ו' ישחק כדורסל עם ילד בכיתה א' , ואיזה בלגן יהיה כשילדים יחליטו בעצמם מתי הולכים לאן, ומה עושים עם המפריעים ואיך יוסי הבריון של השכבה יחגוג אם הוא לא יהיה קשור ברצועה. אז בהתחלה יהיה כאוס קטן – הרי המעברים תמיד קשים – אבל מהר מאוד זה יסתדר. המסגרת תהיה פתוחה ומעניינת, ולמה שילד יפריע אם הוא יוכל לשחק חצי יום בלגו או ללמוד לאפות עוגה? האם האלטרנטיבה – יום שלם מול הטלביזיה טובה יותר ממשחק כדורגל עם ילדים מכל שכבה?
עכשיו מאיפה הכסף. הורים יהיו מאושרים לשלם קצת עבור מסגרת כזו, משרד החינוך גם הוא יצטרך להכניס את היד אל הכיס, עבור המורים זו תהיה עוד הכנסה הם יוותרו על כמה מימי החופש שלהם, ולא יתעשרו ,אבל יעשו עבודה חשובה.
מול הדרישה היותר מקובלת "לקצר את החופש!" אפשר להציב מסגרות רכות, מאפשרות, מלמדות. אין כל סיבה שמוסד גדול כמו בית ספר יהיה סגור במהלך כל החופשה . שר חינוך שיקים את המסגרות האלה, אוניברסיטאות לקטנים, יזכה לאהדת מאות אלפי הורים שלא ישכחו לו איך שינה את חייהם, אבל היי, בואו נהיה ריאליים. ספק אם מישהו ירים את הכפפה.