לפעמים אני מרגישה כמו משת"פית – אני קוראת (וכותבת) על עוולות הממשל, על ההתייחסות האיומה למגזרים חלשים, על אפליה מכוונת, על חוקי גזע. אני עדיין נדהמת בכל פעם שאני מגלה עוד כביש שפתוח רק ליהודים, עוד קבוצה שמנסה לנשל תושבים בסילוואן, עוד צהלות על הרג חפים מפשע בעזה, או אמירה בלתי נסבלת של אורי אריאל. לפעמים אני מרגישה כמו מש"תפית כי אני חיה בארץ הזו, ובעצם מיסי תומכת בכל הדברים האלה. הפתרון פשוט – לשלם מיסים במקום אחר.
לפעמים אני נכנסת למכולת השכונתית ומזדעזעת. יוקר המחיה, בניגוד להצהרות ההיסטריות של האח בנט, רק ממשיך להכות, וכשליטר חלב יוטבתה מדלג מעל תשעה שקלים, אני תוהה איפה זה יעצור. לפעמים אני מסתכלת על החשבונית בייאוש גדול, יודעת שאת חלום הדירה לילדים אני לא אממש כבר, אבל אף פעם, קראו לי פראיירית, אף פעם לא עוברת לי בראש המחשבה לעבור לגור בגלל זה לגור במקום אחר.
אני מספיק קשישה כדי להכיר אנשים שבחרו לחיות בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד. הסיבה הייתה תמיד "יש לנו שם בית גדול, ומשרתים, ועם משכורת אחת אתה חי כמו מלך". ערכים? הומניות? פחחח. סיר הבשר במיטבו. באותה מידה אני לא מבינה היום אנשים שבוחרים לחזור לאדמת גרמניה כי מחיר הגבינה הצהובה במכולת של וולפגנג, נמוך ב-50% מהמחיר במכולת של שמואל ברמת גן.
ברור לכל כי אין לרדד את הדיון לרמת הגבנ"צ. הרי בברלין גם דיור זול יותר, הלחם בכלל עולה גרושים ובעזרת האיחוד האירופי גם מחיר הפירות והירקות, אין שם צבע אדום והמועדונים- משהו, ובכל זאת ברור וידוע כי אותו צעיר שבוחר לחיות דווקא במקום שהרג את סבא וסבתא שלו (סליחה על הרגע היאיר לפידי) יקפל את זנבו המרוצה בפעם הראשונה שיפגוש אנטישמיות (והוא יפגוש), וירוץ כאחוז אמוק הביתה, כשהוא מודה לאלוהים, שמישהו, הוריו כנראה, בחרו להמשיך ולתמוך במכולת היקרה של שמואל, בין היתר כדי שיהיה לו לאן לחזור.
יהודים וסיר הבשר היו תמיד מילים נרדפות, לצערנו, ועכשיו יש כאן דור צעיר, שאין לו ענין אלא בחסרון כיס יחסי. הם לא רוצים לתקן עולם, בוודאי לא את המולדת, הם לא כועסים כי ערכים הומניים בסיסיים נעלמים פה, הם לא ילכו מכאן כדי לא לשתף פעולה עם עוולות. הם רוצים לשלם פחות על קוטג', גם אני אגב, רק שהם קוראים לזה אידיאולוגיה.