יש משהו מטריד בהרחבה בלתי נתפסת של מושגים, עד שהמושג המקורי הולך ונעלם. קחו למשל את הסקר הזה, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1573325 , שקובע כי לא פחות מ-83% מנשות תל אביב חוו הטרדה מינית. המספר מזעזע. 83% מהנשים הוטרדו במרחב הציבורי התל אביבי? מה קרה? אישה לא יכולה לצאת לבד לרחוב פתאום? בדיקה קצת יותר מדוקדקת מעלה מספרים מעניינים: 6% מבין הנשאלות חוו מעשים מגונים, אבל 34% מהנשים, אחת מכל שלוש, חוו התחככויות והיצמדויות. 18% גם דיווחו על מעקב. המספרים האלה קשים וראויים לטיפול, אבל לא מגיעים ל-83% ,ואכן המספרים הגדולים באמת נמצאים במקומות אחרים, הרבה פחות חד-משמעיים.
64% מהנשים חוו שריקות, ל- 61% צפרו, ול-40% הציעו טרמפ מבלי שביקשו. על 45% הסתכלו לאורך זמן (נעיצת מבט ממושכת) ו-40% חוו "הערות לא נעימות" (מותק? בובה?) .
אנחנו ב-2013, שנה בה איש לא היה מעז להוציא לרדיו שירים כמו דינה ברזילי (התייחסות מקסימלית לנתוני גוף, בזמן חיטוט אינטנסיבי בתיק אישי בכיף) ואפילו על הילדה הכי יפה בגן יש מה להגיד ("איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?" ברצינות?).
בשנים האחרונות אנחנו רואים התייחסות מבורכת לכל מה שנידחס היטב מתחת לשטיח הציבורי. נורמות שהיו בעבר מנת חלקנו (פקידה-קפה- מיטה) הולכות ונעלמות, אבל באותו זמן עוברת המטוטלת, הופ, לצד השני, וכל שריקה ברחוב הופכת להטרדה. מינית. ברור. פרויקט מיוחד שנפרש ברחובות ניו יורק מכיל תמונות נשים ועליהן הכיתוב – "אל תקרא לי מותק" או "תפסיק להגיד לנשים לחייך".
http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2096362
נכון, לפעמים מעצבן ללכת ברחוב, שקועה במחשבותייך, ולשמוע את המשפט הזה – "תחייכי קצת" , אבל איך נגיד את זה, זה גם באמת לא נורא. יש אפילו משהו נעים בצפירת הערכה ממכונית נוסעת, או שריקה מן הבניין, (ותשאלו איזה "כיף" לאותן 40% שלא שרקו להן, וכמה היו מוכנות לתת כדי שיצפרו). בקשר המורכב הזה בין המינים, יש קודים מסוימים, תמימים, לא מזיקים, אולי גם לא מועילים, אבל לא תמיד רעים, לחיזוק ההערכה העצמית, כן כן, גם זו של התל אביבית, הנאורה, המשכילה, המודעת, שלא תודה בזה בחיים.
המסר של הקמפיין הניו יורקי, שמתפשט עכשיו ברחבי אמריקה, הוא לא פמיניסטי, הוא משתיק. הוא אומר לגברים – אל תפנו אלי, חלאות שכמותכם, תנו לי ללכת ברחוב בלי שאף אחד מתייחס, אני, והמדרכות. אחר כך לא מבינים איך נעלמות שלוש נשים לעשר שנים בבית אחד, בלב שכונה מאוכלסת, ואף אחד לא שם לב. כשאתה מפסיק להסתכל על מה שקורה סביבך כי אתה פוחד לחטט בחיים של אנשים או להרגיז אותם או לא להיות פוליטיקלי קורקט - אתה מפסיק להסתכל.
לא שאני חושבת שלמישהו באמת מותר לפלוש למרחב הפרטי שלי, להיצמד, להתחכך או לעקוב. אנשים כאלה צריכים, לטעמי, להתחכך קצת בקולגות בכלא, אבל הערה, שריקה או צפירה הן לא הטרדה מינית. לגמרי לא. הטרדה? אולי. חוסר טעם? בהחלט. הטרדה מינית? מספיק עם זה. הרחבה בלתי מבוקרת של גבולות המושג עושה לו רק רע, וגם לנו.
(ואישה חכמה אחת אמרה לא מזמן :פמיניזם זה כמו שוקולד – טוב, אבל במידה. יותר מידי ממנו יהרוג אותך).