מה עובר בראש של מריסה מאייר

מה עבר בראש של מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, כשהחליטה להצטלם לווג דווקא בתנוחה הזו

התמונה, לכשעצמה, מצוינת. השמלה פיקס, הגוף פיקס גם הוא, התנוחה ההפוכה על כסא הנח, כשהשיער הבלונדיני גולש, יד שמאל מורמת בנונשלנטיות ונעלי העקב גם הן נבחרו למשעי, מעוררת ענין, הכל בסדר מלבד העובדה שכאן שוכבת מנכ"לית יאהו, ואיזה מסר בדיוק היא מנסה להעביר לנו, ולעובדים.

יש שיגידו – מגניבות, זה מה שהיא מנסה להעביר. מספיק עם תמונות הילדה הטובה סגורת- הרגליים והצווארון. בכל כתבה אחרת מאייר נראית כמו ילדה טובה עמק הסיליקון, והנה היא מגלה צד נועז באופייה, ממש כמו אותו צד שהייתה רוצה לראות אצל עובדיה, אחר, שונה, פורץ דרך ושובר גבולות. שימו לב לטבלט שהיא מחזיקה ביד, הכי מעודכנת.

מבט נוסף אל המבוכה הזו לא מגלה שום דבר מהדברים האלה. מאייר השכיבה את עצמה על הדשא, בשפתיים אדומות ומבט מצועף, כשתנוחת הפיתוי כה ברורה, עד כי הדבר הראשון שעובר בראש הוא- איפה המכונית, הרי ככה בדיוק משכיבים במאים שוביניסטים דוגמניות על פגושים, כי כפי שלמד כל פרסומאי בשנות השבעים – סקס מוכר.

המכונית לא שם, מדובר בהפקת אופנה, והתחושה ממבט נוסף אל תמונה הקשה הזו, מעלה הרהורים אחרים לגמרי. מאייר התבלבלה. ציניקניות יגידו שמדובר במופע ברור של משבר גיל 40, אותו גיל בו נשים מסוימות מתחילות להתלבש כמו הבנות שלהן, כי מה שהיה מובן מאליו, נעשה דחוף מאוד להחצנה. מאייר ילדה לא מזמן, והנה נותנים לה הזדמנות להוכיח נשיות מתפרצת. מה, שלא תיקח?

לא. שלא תיקח. אישה במעמדה, כן כן מעמדה, מעמד של אייקון ,סמל נשי עולמי, לא יכולה להתנהג כאחרונת החיילות המתפשטות.

מאייר כבר חוטפת על הראש, ותחטוף עוד לא מעט, כי בקליק אחד היא החזירה את כולנו לגטו הנשי המתחנף, זה שלוחש למין החזק– בוא תסתכל על הגוף שלי, מותק, עזוב את מה שיש לי בראש. לך על השפתיים, המותניים, הציצי. יהיה לך הרבה יותר מעניין. במילותיו של השד העדתי אפשר לומר בקלות שמאייר החזירה אותנו למעברה.

האם היא מתרגשת? לא ברור. מאייר כבר הוכיחה שעור של פיל הוא מצרך חיוני ברמות דלילות-החמצן בהן היא פועלת. היא חזרה לעבודה אחרי שבועיים, וייצרה לעצמה תינוקייה משלה במשרד, כשהיא מציגה את עצמה כמודל לאמהות טובה (העובדה שלא כל עובדת קבלן יכולה לבנות לעצמה את הפסיליטיס, ממש לא מטרידה אותה). היא גם הודיעה לעובדיה שאין יותר עבודה מהבית, למרות שמדובר בחברת טכנולוגיה שמייצרת בדיוק את הכלים  שמאפשרים עבודה מודרנית מרחוק, ורבים מהעובדים שלא יוכלו לעמוד בתנאי יזרקו אל מעגל האבטלה הקר. עכשיו התמונה הזו, בתנוחה שאף צלם לא יכול היה לביים ללא שיתוף הפעולה נלהב מצד המצולמת.

מאייר לא יכלה לעשות לעצמה, או לחברה שלה, שירות רע יותר. יתכן שהתמונה הזו תלויה כבר, מוגדלת, על אחד הקירות בחדרו של איזה גיק בן 16, פשוט כי הוא מעריץ את יאהו. ברור. פעם זו הייתה פארה פוסט.