כותרות העיתונים מעלות לאחרונה על נס שני אנשים בעייתים במיוחד – אחד, אבי לוזון, יו"ר התאחדות הכדורגל בישראל, דיקטטור שנגוע בניגודי אינטרסים מכל כיוון, אבל לא יוותר מרצונו לרגע על הכסא. כמו דיקטטורים אחרים גם הוא פועל על ידי שליטה מוחלטת במנגנון וזריעת פחד גדול בקרב כל מי שבא איתו במגע. על לוזון, צבאו הקטן, והארגון בראשו הוא עומד, אמר לאחרונה ירון זליכה שבדק את התנהלות ההתאחדות, כי הריקבון גדול.
ריקבון אחר ניתן למצוא אצל יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, שסדרת תחקירים מקיפה מוכיחה עד כמה יכול מנגנון להסתאב כשהחתולים שומרים על השמנת. http://www.themarker.com/career/1.2099748
וסרמן, שהחליט למנוע מגמלאי הסדרות המורים שי לחג למשל (כי אין כסף) נדיב מאוד עם מקורביו המקבלים משכורות מפליגות, העלאות שכר מעוררות קנאה, וגם כיבודים כמו תפקידים רמי דרג ללא השכלה מתאימה, או ישיבה בדירקטוריונים. מנכ"לית עמותת המורים, ג'ינה מרום המקורבת אליו במיוחד (במסדרונות הם מכונים ה"מאפיה הרומנית") מרוויחה חצי מליון שקלים בשנה, כשבתוך שנתיים קפץ שכרה ב-60,000 שקלים. איזה כיף. היא לא היחידה. מקורב אחר מקבל סבסוד לעסקיו הפרטיים מן ההסתדרות, ולצאצאי בכירי ההסתדרות מסדרים עבודה בארגון. בנו הפרטי של וסרמן קיבל משרה נוחה בבנק מסד, השייך בחציו ל… נכון- הסתדרות המורים.
ריקבון עמוק הוא לא הקשר היחיד בין השניים. לוזון ווסרמן נהנים מחיסיון בחסות המדינה – ההתאחדות וההסתדרות, שתיהן אגודות עותומאניות, אותו סטאטוס משפטי בעייתי שאינו מאפשר לכל גורם חיצוני, למשל מבקר המדינה, לבקר את הארגון. עד שלא יקום מחוקק אכפתי וישנה את חוק העמותות שמאפשר לארגונים העתיקים האלה לשמור על המעמד הזה – תמשיך השקיפות להיפגע, ואנשים מסוגם של לוזון ווסרמן ימשיכו לעשות כל העולה על רוחם.
אל מול החוליים הדומים, ניתן למצוא בכל זאת הבדל אחד משמעותי: רגולטור. בעוד מול לוזון עומדת שרה נחושה שלא רוצה לראות אותו שם, מול וסרמן עומד שר דרדלה, שלמרות שהוא יודע שמשרד החינוך מעביר כל שנה בין 100-120 מליון שקלים להסתדרות המורים (חציים מיסי חבר של המורים וחציים מכיסי כולנו) ניהולה של הסתדרות המורים ממש לא מעניין אותו. סדרת תחקירים שחושפת שחיתות? נו אז מה. וסרמן יכול לנוח על כסאו בשלום.
יתרה מזאת – בעוד משרד הספורט עסוק בקידום הוצאתו של לוזון ממעגל המשפיעים, משרד החינוך – חינוך! – עסוק בשימור כבודו של וסרמן, והסתרת כל פרט היכול לפגוע בו. כשביקשנו מהמשרד להבין האם המזכ"ל אכן נושא בתואר אקדמי, או אם אפשר לקבל אישור שציוני הקורסים בהם אמור היה להשתתף כדי לקבל תואר מורה בכיר (תארים משפיעים על המשכורת לאורך שנים כמבון) אכן קיימים, הודיעה לנו היועצת המשפטית של משרד החינוך כי "מדובר בצנעת הפרט". העובדה שווסרמן איש ציבור שמייצג -130,000 מורים וגמלאים של בתי הספר היסודיים, ממש לא מעניינת את משרד החינוך. יתרה מזאת – הניסיון לקבל את דוחות הביצוע שמעבירה הסתדרות המורים למשרד כדי להבין למה בדיוק על מה למה מעביר המשרד 100 מליון שקלים בכל שנה, יצרה מסע ייסורים שכלל חיפוש אחרי רואה חשבון שעזב בכלל את הארץ (השם ניתן על ידי משרד החינוך, כמובן) שאילתות מהעמותה לחופש המידע, שנענות בדוחות שלא ניתן ללמוד מהם כלום, וטרטור ארוך ומתמשך שכל מטרתו הגנה על אחד מבניה היותר בעייתיים של המערכת.
לא ששי פירון יכול לפטר את וסרמן – שנבחר על ידי המורים בבחירות דמוקרטיות (תמיד זה בחירות דמוקרטיות ) – אבל הוא יכול להקים ועדת בדיקה שתחשוף את גועל הנפש ותחייב את האיש ללכת סוף סוף הביתה. אל דאגה. זה לא קורה.
סיפורי לוזון/ וסרמן מוכיחים כמה חשוב תפקידו של זה שיושב למעלה. כששר מחליט לנקות את האורוות – הן מתנקות. נכון, זה לא פשוט, אבל יקרה. כשלשר אחר לא אכפת, השחיתות תמשיך לחגוג. את המחיר, כמו שאוהבים להגיד בטלוויזיה, נשלם כולנו.