ממש ברגעים אלה (יום א', 9:30 בבוקר ) עומדת תהילה ינאי , מנכל חברת BDI על הפודיום בבית חיל האוויר בהרצליה, ומקריאה את  רשימת החברות שהכי טוב לעבוד בהן בישראל. הרשימה שמתפרסמת במגזין דמרקר זו הפעם השמינית, כוללת השנה  סוג של  מהפיכה – אינטל ירדה אל המקום השני ובמקום הראשון, כן גבירותיי ורבותיי – חברת החשמל. 50,000 עובדים נשאלו השנה איפה היו ממליצים לעצמם, ולחבריהם, לעבוד, והמקום הכי נחשק בישראל היום, הוא אחד המקומות שמעוררים  הכי הרבה תגובות צרכניות נזעמות.  אוהבים לשנוא את חברת חשמל, אבל רוצים לעבוד בה.

התוצאות לא צריכות, כנראה, להפתיע אף אחד . העובד הישראלי חרד עד היסטרי. בשוק עבודה כל כך הפכפך הוא מחפש נקודת אחיזה שתיתן לו קצת בטחון תעסוקתי. מחפש, מחפש, ולא מוצא. לא לחינם פורחים הועדים, לא סתם כך נעשית העבודה המאורגנת משאת לב גם במגזרים כמו חברות הסלולאר למשל. בשנים האחרונות, עם המשברים הכלכליים, והקפיטליזם החזירי שמייצר אי שוויון קשה במשק, משכורות עתק מצד אחד ומליון עובדים עניים מהצד השני , אף אחד כבר לא יודע מה ילד יום. עם כותרות קשות לא הולכים למכולת , עם ועד חזק שמגן עליך, חשמל בחינם, בטחון תעסוקתי מוחלט שנובע מהסכמים קיבוציים , הסתדרות שמכופפת בימים אלה את יאיר לפיד – עם כל אלה דווקא מסתדרים.

במקום השני כאמור אינטל – עוד אי של יציבות תעסוקתית, אבל  במקום השלישי עוד הפתעה  – בנק לאומי שקפץ  קדימה מהמקום השמיני בשנה שעברה. גם בנק הפועלים נמצא בעשיריה הראשונה. אז מה אם הבנק נותן למנכל/ית 5-8 מליון שקלים בשנה ומפטר 800 עובדים, חלקם מבוגרים? אז מה אם הוא מחזיק "עובדים זמניים"  במשך 4-7 שנים, במשכורות נמוכות, כדי שיעשו את העבודה ואחר כך יזרקו אל הקרח? זה לא מפריע לעובד הישראלי לרצות להיות עובד בנק. אולי יום אחד, אם רק ידע להתברג קרוב לצלחת הועד, אולי עוד יחליף את ציון קינן.

בעשירייה הראשונה נמצאת גם ספינת הדגל הנצחית שלנו, טבע, שטראוס סוגרת אותה, ועוד ארבע חברות הייטק נמצאות שם, נוסף על אינטל– HP , גוגל, מיקרוסופט, ובמקום התשיעי – שימו לב – אמדוקס, החברה שפיטרה מאות עובדים במשבר 2009 , וטסה בגלל זה אל המקום ה-34 באותה שנה, אבל סלחו לה. אלה לא סטרט אפים קטנים ומעורערים, כאלה שהמנכל מתעורר באמצע הלילה  שטוף זיעה ולא יודע איך לשלם את המשכורות הבאות . לא לא  העובד הישראלי מדבר על יזמות, אבל כשהוא נשאל איפה הוא רוצה לעבוד, הוא מאחל לעצמו יציבות גדולה – אינטל על 9000 עובדיה, אמדוקס (8000) , מיקרוסופט שלא תיסגר פתאום, או גוגל הקטנה , אבל איזה שם עולמי.

והנה עוד נתון מעניין – נמל אשדוד שהיה בשנה שעברה במקום ה-39 קפץ  אל המקום ה-30 , הרבה לפני חברות קצת יותר סולידיות, נגיד אסם או ורינט. לפעמים כותרות רעות עושות בדיוק את ההיפך- במקום לגרום לאנשים לרצות לברוח ממקום מושחת, הן גורמות להם להתקרב.

יהיו מי שילינו על הבחירה המאכזבת  דווקא  במונופולים, או מההשתוקקות  המאכזבת עוד יותר  להיות דווקא חלק מהמחוברים, אלא שהעובד הישראלי, שהוא גם אזרח ישראלי מעורער ומוטרד, מחפש , לפחות בפנטזיה, קצת לנוח. בשוק עבודה כל כך דרמטי, ובמדינה כל כך סוערת, האם מישהו יכול להאשים אותו?

 2013                                                    2012           תחום

 מעניין לראות איך דברים שנידמה כי נקברו עמוק באדמה, מתרוממים כעוף החול, ומקיימים להם חיים חדשים. תוכנית ויסקונסין, יש שיוסיפו – הידועה לשמצה,הגיעה לישראל כבר ב-2004 ונחשבה לפתרון האולטימטיבי להשבת מובטלים כרונים לשוק העבודה. בויסקונסין ארה"ב,מכאן בא השם, היא חוללה פלאים ובמשרד התמ"ת (היום הכלכלה) יחד עם הרווחה, חשבו, בצדק, שאין צורך להמציא שוב את הגלגל. הרעיון אולי היה טוב, אבל האדפטציה איומה – מהר מאוד הגיעו לתקשורת עשרות עדויות של החוליות החלשות מכולן  נשים וגברים מבוגרים, לא משכילים, שחיים על אבטחת הכנסה והגיעו למשרדי ויסקונסין (כפיילוט נפתחו ארבעה) רק כדי לפגוש פקידים ערלי לב שהרוויחו כסף טוב על כל השמה, בין אם איכותית ומתאימה או לא. כיוון שהתוכנית הייתה מנדטורית הם הוכרחו לקבל עבודות שונות,והחצוף שהעז להגיד לא, נשללה ממנו , פחות או יותר בו מקום,הקצבה ממנה חי.

הרעיון אולי היה טוב  הביצוע אלים ורע. שום קשר לשם הישראלי שניתן לה – תוכנית מהל"ב – מהבטחת הכנסה לתעסוקתה בטוחה. הלובי החברתי  לא נשאר אדיש. כשב-2010 צריכה הייתה הכנסת לאשר את המשך צו השעה המאפשר את הרחבת התוכנית, קמו שלי יחימוביץ', חיים כץ ולא מעט ח"כים נוספים, ואמרו – עד כאן. כיוון שאישור ההמשך לא ניתן, נידמה היה כי התוכנית נקברת סופית.  

במקום  אחד שמחו במיוחד – שירות התעסוקה. הזרוע המאובנת הזו הוכיחה חזור והוכח כי השבת אנשים לשוק העבודה היא תפקיד שגדול עליה בהרבה מאוד מספרים. לא לחינם קיבלו הלשכות את התואר לשכת אבטלה, וכל אדם בישראל יודע שמגיעים לשם בעיקר "כדי לחתום", ולא כדי לקבל הצעות עבודה. יצירת הפיילוט לויסקונסין הייתה מהלומה ישר לפנים. מדינת ישראל כאילו אמרה – הבנו שאתם לא יכולים, הולכים על כיוון אחר. מובן שהמתנגדים דיברו על הפרטת השירות – וצדקו. השירות הופרט (כיוון שמרכזי ההשמה הופעלו על ידי חברות פרטיות) והתברר שגם זה לא משהו. ממש לא משהו.

אז התוכנית נקברה ובשלוש שנים האחרונות נותרה ישראל ללא תוכנית השמה למובטלים הכרוניים. אלה, כ-100,000 במספר, המשיכו לחיות על הבטחת הכנסה. והנה מגיע חוק ההסדרים החדש ושוב צפה לה תוכנית ויסקונסין ועולה כאופציה חדשה-ישנה. http://www.themarker.com/career/1.2013595

מצד אחד – ניכוונו. האם באמת יש צורך לחזור על אותה שגיאה?  מצד שני – 100,000 מובטלים כרונים הם לא עניין של מה בכך בשוק עבודה קטן, שרוצה לשלב בתוכו  כמה שיותר אוכלוסיות מודרות כדי לעזור לצמיחה. בממשלה גם היו מרוצים מרמות ההשמה שהוכיחה התוכנית, על אף הביקורת. מה עושים?

במשרד הכלכלה, שיריץ את התוכנית החדשה, טוענים שלמדו את הלקח. תחלוף לפחות עוד שנה עד שיקומו המרכזים החדשים – הפעם בפריסה ארצית – והם מבטיחים לדבר עם כל הגורמים המקצועיים כדי לייצר תוכנית טובה. ניתן להניח שהם באמת יתאמצו , מצד שני – כיוון שברור לנו שהמושג הגנרי "תוכנית ויסקונסין" עושה עור ברווז  ללא מעט גורמים  – האם לא כדאי היה לבטל את המודל הקיים (גם אם משודרג) כאופציה, ולחשוב על כיוון אחר לחלוטין?

 לא מעט אופציות עומדות בפני משרד הכלכלה. אפשר  למשל לחזק את שירות התעסוקה, במקום להמשיך ולפגוע בו, ולעזור לו להפוך לכלי חזק שיוכיח שהוא מסוגל,  דווקא מהכיוון הזה. אופציה שנייה ומעניינת היא לאמץ  תוכניות קיימות שהצליחו, למשל תוכנית  סטרייב שמפעיל הג'וינט , ומצליחה בעיקר כי  היא  מלווה את המובטל  בתפקידו החדש בעזרת מנטורינג ותמיכה לאורך זמן. סביר להניח שלמומחי התחום יש עוד כמה הצעות שאינן ויסקונסין, על כל גלגוליה. למשרד הכלכלה יש הרבה חשיבה לעשות רגע לפני שהוא מגיש חוק מפורט :

אכן חשוב לייצר תוכנית שתחזיר מובטלים כרוניים לשוק העבודה,

חשוב  גם שהתוכנית הזו תצליח.

לא ברור אם הבחירה להתהלך דווקא על אפר המדורה של תוכנית שצילקה את השוק – היא הדבר הנכון.  

נגיד שלא הייתה ברירה אלא לנסוע עכשיו לסין, כי מדובר בנסיעה שתוכננה זמן רב מראש. גם המטרה חשובה במיוחד: חדירה לשוק הגדול בעולם היא נושא ראוי לטיפול, וביקורו של ראש ממשלה פותח תמיד דלתות. אז נתניהו צריך היה לנסוע. הנה השאלות שהצוות של ראש וראשת הממשלה, היה צריך לשאול את עצמו, כדי לא להפוך את הביקור לפארסה:

1. מה יגידו העיתונאים כשיגלו ששר הכלכלה, האיש  שמטפל יום יום ביצואנים, לא נמצא שם? מה יגידו  על הצורך המטורף של נתניהו (ושרה) לקחת את אור הזרקורים לעצמם, בזמן שהם מנסים לשוות לביקור נופך עסקי, אבל מדירים את השר הכלכלי החשוב מהמטוס? האם לא כדאי היה לבלוע את הצפרדע ,ולהוכיח רוחב לב פוליטי, כדי שכולנו נאמין שנתניהו באמת חושב על היצוא הישראלי, ולא על עצמו? איך ינקום בו בנט אחרי העלבון הזה, שמוכיח מי הבוס, ומי נשאר בבית ?
2. האם  מול העדרו של שר כלכלי בכיר, הנוכחות של ילדי ראש הממשלה באמת נחוצה שם? הצטרפות בילדים ל"טיול" הופכת אותו לכזה – טיול, ולא ביקור עסקי חשוב. מובן שזה גם מחייב הודעה מיידית מלשכת ראש הממשלה שהילדים נוסעים על חשבון אבא ואמא , ולא על חשבון המדינה. האם אנחנו מאמינים להודעה הזו? האם הצורך של משפחת נתניהו לבלות ביחד דווקא  בזמן שאבא-ביבי פותח, לכאורה , דלת עסקית, לא יוצר זילות גדולה של עצם התהליך?  למה נדרשת נוכחות ה"נסיכים" שם? למה נתניהו לא לומד מפרס (שאף פעם לא צירף בן משפחה) או אולמרט (שילדיו היו מחוץ לתמונה) ודואג לתקוע אותם בכל מקום אפשרי, נחוץ או לא?  
3. נגיד שהסינים מזמינים עבור המשפחה את המלון . ברור שהסינים מזמינים, הרי הם המארחים .האם מישהו לא יכול היה להסביר להם שבישראל קשה עכשיו, לכן עדיף משהו פחות מנקר עיניים ממלון פאר מטורף שעל פי הדיווחים עולה 70,000 שקל בלילה (ועל פי הלשכה ב"עשרות אחוזים פחות"?)  האם באמת לא ניתן להתנגד למתנה שמקבל נתניהו ומצטלמת, מה לעשות, רע מאוד?
4. טיסה שעולה למשלם המיסים מליון דולר – באמת אין שום דרך לצמצם את ההוצאה?
5. והשאלה הכי חשובה שלא אתפלא אם כלל לא עלתה על הפרק:  האם זה באמת הזמן לפרסם גזירות מהקשות שידע עם ישראל,  או שניתן היה לשכנע את האוצר לחכות שלושה ימים, כדי שראש הממשלה לא יראה כאילו ברח מהארץ, בזמן שהכל פה בוער?

אם יש משהו שנתניהו יודע לעשות בכישרון עצום – זה לירות לעצמו ברגל. ב"ארץ נהדרת" בטח מאושרים. בניגוד לנשיא המדינה, מעופף לא קטן בזכות עצמו, הוא מצליח לקחת כל כוונה טובה, ולהוציא אותה לפועל בביצוע הכי כושל שאפשר. הכישרון הגדול של נתניהו הוא להשניא את עצמו, לעשות את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, לגרום לנו לחוש מיאוס דווקא מהדברים הקטנים.  

את הטיסה של נתניהו לסין כולנו נזכור, אבל זה יקרה  בזכות היש- ילדים, אין -בנט, המטוס, והמלון. כן, אולי גם יעשו שם עסקים, אבל מי יזקוף את זה לזכות ראש הממשלה?

יש משהו כל כך מבאס במפגש פנים אל פנים, עם ניצול. לפני קצת יותר משבוע פגשתי שלושה אנשים שתיארו לי מה קורה היום, אמצע 2013, באזור תעשיה אחד, עשר  דקות  נסיעה מירושלים. קוראים לזה מישור אדומים בשמו העממי, ואם תכנסו לאתר של פארק תעשיות אדומים – ירחב הלב. 300 עסקים, תמונות מגניבות של מפעלים גדולים ומצוחצחים, כביש ראשי מוקף ירוק. מנהלת אותו החברה הכלכלית מעלה אדומים. אל תשאלו אותי מי יושב שם. למרות ניסיונות חוזרים ונישנים לא הצלחתי לדבר שם עם אף אחד, אפילו לא כדי לשאול אם הם יודעים מה באמת קורה באזור התעשיה שלהם. אבל השארתי הודעות, את זה הסכימו לקחת.

מישור אדומים הוא אזור תעשיה מסורתי, לא הייטק ולא שום דבר נקי. יש שם אלומיניום ועץ וטקסטיל ומזון, כל מה שדורש פס יצור. מעבר לכמה מפעלים גדולים – סודה סטרים למשל, שכבר קיבלה על הראש מגורמים בינלאומיים כי היא פועלת בשטחים – רוב העסקים שם הם בתי מלאכה קטנים שמעסיקים כמה עשרות פועלים במקרה הטוב. רוב מוחלט של הבעלים הם ישראלים-יהודים, רוב מוחלט של הפועלים הם פלסטינים מיריחו ואבו דיס. בהגדרתו מדובר בשטח סי,  שטח בשליטת ישראל,הן צבאית והן אזרחית, וכאן מתחילה הבעיה. לישראלים אין בעיה להיכנס כמובן, פלסטינים צריכים לעבור מחסומים ואישור עבודה.  

למה זה חשוב? כי מישור אדומים, כמו אזורי תעשיה אחרים בשטחים, הם סוג של נו מאנס לנד. שנים הם התנהלו על פי החוק הירדני מ-66' ,כי המשפט הבינלאומי קובע שאין לפגוע בחוקים הקיימים בשטח כבוש. אלא שהחוק הירדני לא ממש דואג לזכויות עבודה. בעוד אותו מעסיק בתוך הקו הירוק היה נותן לעובד שכר מינימום, תלוש משכורת,זכויות סוציאליות, וכמובן מדווח עליו לביטוח לאומי – על פי החוק הירדני לא חייבים. והם באמת לא נתנו. שנים ארוכות עבדו פלסטינים מיריחו עבודות פיזיות קשות וקיבלו 10 שקלים לשעת עבודה (שכר מינימום – 23 שקלים), בלי אף זכות סוציאלית, ואת הצ'ק שהיו מקבלים מתחת לשולחן,היו מחליפים למזומן אצל החלפן ביריחו, שלקח להם עוד 2% עמלה.

הכל אמור היה להתשנות  ב-2007 ,כשארגון "קו לעובד" הגיש בג"צ שנקרא גם בג"צ גבעת זאב, שקבע שאין להפלות בין עובד ישראלי לפלסטיני באותו מקום עבודה. הפועלים המנוצלים וכפופי הראש יכלו להרים אותו קצת. חלקם הקטן אפילו הלך לבעלים ודרש כסף אמיתי. במקומות בהם לא הייתה ברירה – בעיקר במפעלים הגדולים שלא רצו להתעסק עם הנושא הזה- הוסדר אופן התשלום די מהר, אבל בסווטשופס, סדנאות היזע הישראליות, כאילו כלום לא קרה.

עבדאללה (שם בדוי) תיאר לי אחת לאחת איך זה עובד שם היום– אותם  10 שקלים לשעה, אין מים קרים באמצע המדבר, על תלוש משכורת הם יכולים רק לחלום. כשהם מרססים למשל צבע, אף אחד לא חושב לתת להם מסיכות, או לחשוב על תנאי בטיחות בסיסיים אחרים. אם הם חולים מורידים להם 20 שקל מה"משכורת", כי הכסא שלהם בהסעה נשאר ריק. אם הם מבקשים מקדמה מסתבר להם בסוף החודש שהורידו להם כפול ממנה, כי ככה הבוס החליט. והנה הדובדבן בקצפת – דרשת את זכויותיך קצת יותר מידי לטעמו של המעסיק? יקרה הדבר הכי פשוט : הוא ילך למשטרה וידווח שעשית לו נזקים. המשטרה תפתח בחקירה – שתיקח כמה שנים- בינתיים אוטומטית נשלל ממך רישיון העבודה. עשית, לא עשית, מה זה חשוב. לך תעבוד בפלסטין .

לפני כמה ימים התפרסמה הכתבה על הנושא הקשה הזה http://www.themarker.com/career/1.2015929. ארגונים חברתיים רעשו , אבל אף מחוקק לא פנה אלי בעקבותיה, את ההסתדרות – מגינת הפועלים הידועה – זה פשוט לא מעניין. במשרד הכלכלה (פעם תמ"ת) מכירים את הנושא, וגם עובדים על שיפור, אבל הם תלויים במנהל באזרחי, ואיך נגיד את זה, למנהל האזרחי יש בעיות יותר קשות. המפגש הזה, ישר בפנים, עם מעסיק  גזעני שנמצא על קו תפר ויודע שהוא יכול לעשות כל מה שמתחשק  לפועל חסר ישע – הוא מפגש קשה. חלקים מסוימים בשליטת  ישראל מזכירים יותר את הודו. מי אמר OECD ולא קיבל.  

התיאורים האלה הזכירו לי את הסיפורים עליהם כתבנו לפני 4-5 שנים, כשחברות עברייניות היו מביאות קשישים בני 70 מאשדוד, תמיד עולים חדשים, כדי שינקו את רחובות תל אביב. הם קיבלו אז 15  שקלים לשעה, וכסף שניתן מתחת לשולחן. עבור הקשישים המנוצלים, העניים, עובדי הקבלן המוחלשים, זה היה עוד מקור הכנסה על קצבת הזקנה, החברות גרפו עליהם הון. הדברים האלה נגמרו – יש לקוות- בגלל הרבה מאוד כתבות שהעלו את המודעות לניצול, וכן חיזוק החוק והגברת האכיפה, אבל הפועלים הפלסטינים במישור אדומים (וכמו שהבנתי השבוע בלא מעט אזורי תעשיה אחרים) לא בטוחים שהמחוקק הישראלי אכן ירוץ לסייע. הם מודעים היטב  למקומם בתחתית שרשרת המזון, ולא מעט  "אנשי עסקים", עבריינים חסרי מצפון, ימשיכו לנצל את התלות הקשה שלהם,  ולהתייחס אליהם כמו לאבק אדם.

הבוקר שמעתי על תוכנית חדשה שתעזור לספורטאים האולימפיים הישראלים להיכנס לשוק העבודה אחרי שיסיימו את תפקידם הייצוגי , נגיד לרוץ 100 מטר או לקפוץ לגובה, לעמוד על גלשן או לעשות איפון. חברת החשמל תקבל את ספורטאינו להכשרה מקצועית לאחריה ישמשו כחשמלאים, רתכים ואפילו טורביניסטים. http://glz.co.il/1200-18279-HE/Galatz.aspx את התוכנית גיבש הגו'דוקא לשעבר , הח"כ היום, יואל רזבוזוב, שמצא לעצמו קריירה חדשה נאה דווקא (מקום 8  ברשימת יש עתיד) ודואג לקולגות שהצליחו פחות.

כידוע, הקריירה של ספורטאים היא תמיד בעלת תאריך תפוגה. יותר מזה, בניגוד לכדורגלנים או כדורסלנים, קשה להתעשר מריצת מרתון במסגרת הנבחרת האולימפית הישראלית. אז מה הפתרון  שעומד בפני מי שנגמרה לו הקריירה בגיל צעיר יחסית, ובמשך לא מעט שנים השקיע דם, יזע ודמעות כדי לייצג את  ישראל? האם למדינה יש אחריות כלפיו? מסתבר שכן, אם כי באופן חלקי ומוזר. ישראל תעזור לספורטאים להשתלב בעבודות צווארון כחול בחברה ממשלתית. היא לא נותנת להם אופציות (מתוך הבנה  שאולי לא כל גולש רוצה להיות טורביניסט, ולא כל טניסאית רוצה להיות רתך) האפשרויות , גם בתוך חברת חשמל, מצומצמות מאוד. קחו או לכו.

לכאורה, רק לכאורה, מדובר פה ב- WIN-WIN. חברת חשמל, על 13,000 עובדיה, משוועת לידיים עובדות, בעיקר מאזור הצווארון כחול, שהופכים למצרך יקר מאוד לאחרונה. אחד הקורסים שהסתיימו ממש לא מזמן היה קורס לנשים-חשמלאיות למשל. מצד חברת החשמל  מדובר בפתרון פשוט ולגיטימי לצורך באנשים שמוכנים לעבור את ההכשרה, ולעשות את העבודה. ספורטאים, לא ספורטאים. כל מי שהוא בעל פוטנציאל היות רתך, ומעוניין בעבודה הזו , יתקבל בשמחה, ואם גם יש אפשרות לזכות בכמה נקודות על ציונות – מה טוב. גם המדינה מרוויחה. מצידה מדובר בוי שהיא עושה על חובותיה לקבוצה הייצוגית.

מצד הספורטאים מדובר בעבודה שעשויה להיות מכניסה (רק היום התברר שהשכר הממוצע בחברת חשמל הוא 34,000 שקלים בחודש לעובד, גם אם לא בהתחלה כמובן)  תחת המטריה המגוננת של ועדי העובדים מהחזקים במשק, ועם  קביעות נינוחה באופק. החברה גם מבטיחה להם חמש שנות עבודה לאחר ההכשרה. האם זה יגרום  למתעמלת האמנותית שפרשה לאחרונה לעבור לרקוד בין העמודים? ספק.

 העובדה שחברת החשמל משוועת לבעלי מקצוע, על אף אבטלה המתקרבת ל-7% בישראל, נובעת בדיוק מהעובדה שמעטים האנשים שרוצים לעסוק בדיוק במה שהחברה זקוקה לו. הסיכוי שהפתרון הזה יפתור באמת את בעיית הספורטאים ,דומה לסיכוי לזכות במדלית זהב ב-100כפול 4 שליחים באולימפיאדה הבאה, נגד נבחרת ארצות הברית. מדינת ישראל עושה פה צעד נכון, אבל חלקי מאוד, ויש שיגידו אפילו מעליב. היא פותחת אפשרות (צעד  קדימה) אבל רק כזו שמעטים באמת ירצו לנצל (שניים אחורה, סקובידו).

מדינת ישראל צריכה לדאוג לספורטאיה האולימפיים, וגם לכל ישראלי אחר משלם מיסים. כולם כאחד צריכים  להיות מסוגלים לעבור בכל גיל שהוא, מכל עבודה שהיא לכל עבודה אחרת, מבלי לרעוב בדרך. הפתרון פשוט וידוע : מערך הכשרות מקצועיות נורמלי. במדינות סקנדינביה, למשל, שוב סקנדינביה, העלו את הנושא לדרגת אמנות, בישראל אנחנו עדיין מתקשים. לא רק שתקציב מערך ההכשרות המקצועיות קוצץ עד עפר בעשור האחרון – מתוך חוסר הבנה בחשיבותו – הוא גם לא מועדכן ולא מספק צרכי שוק אמיתיים. היום נפתחים קורסים בעיקר לחברות גדולות שמבקשות אותם, ואם מישהו מצליח להשתחל  לקורס נחשק באופן עצמאי,  הוא יאלץ לוותר על דמי האבטלה להם הוא זכאי. אם יש משהו שמרחיק אנשים מהכשרות מקצועיות זה בדיוק הנושא הזה – לא רק שלא ירוויח דבר במהלך ההכשרה, הוא גם לא ייתמך על ידי המדינה בדיוק בנקודת המעבר.

במשרד הכלכלה (בעבר תמ"ת) ערים לנושא, ובתקופת השר שמחון  גם דאגו להזרים לו תקציבים נוספים, והבטיחו כי הם עובדים על מיפוי השוק וצרכיו, אבל המהפכה, איך נגיד את זה, עוד לא  נראית באופק. כך נפלטים  לשוק העבודה עוד ועוד אנשים שיודעים לעשות דבר אחד, בעוד הוא דורש דברים אחרים לגמרי.

ספורטאינו, כאמור, הם רק קצה הקרחון, והמצב רק ילך ויחמיר. כשהביטחון התעסוקתי הופך לפנטזיה רחוקה, קבוצות שלמות של אנשים ימצאו את עצמם חליפות לבקרים בלי עבודה שהורגלו לה. מדינה שרוצה לצמוח, צריכה להעמיד את הנושא הרבה יותר גבוה  בסדר העדיפויות.

המרוץ  לתפקיד נגיד בנק ישראל לוהט היום. איך אני יודעת? כי קרנית פלוג, המשנה לנגיד פישר (שעומד לפנות את הכסא במהלך יוני) והאישה שלא עושה לעצמה יחסי ציבור באופן עקרוני – פנתה , על פי ידיעה בעיתון  שהוכחשה על ידי הבנק, לשר האוצר וביקשה את תמיכתו. השר הקשיב בנימוס , קבעה הידיעה, אבל לא הבטיח דבר. ברור. איך יבטיח כשהאדם הנוסף שמבקש לעצמו את התפקיד הוא המורה הפרטי שלו?  פרופ' מנואל טרכטנברג, שעומד בראש הועדה המייעצת לשר האוצר שגם לימדה אותו, ועדיין, שיעורים חשובים ובסיסיים בכלכלה, הודיע כבר לפני חודשים שהוא מעוניין בתפקיד.

המדינה הזו קטנה. קטנה מידי כנראה, ותפקידים בה רבים. לאן שלא תזרוק אבן תמצא קשר אישי, שיכול להשפיע, ומשפיע, על עתיד של אנשים. האם זה טוב לעם? ממש לא בטוח. המרוץ על הנגידות מעמיד לא רק שני אנשים שונים מאוד, אלא שתי התנהלויות, למבחן אמיתי.

 ד"ר קרנית פלוג היא כלכלנית ותיקה ומוערכת שעובדת כבר למעלה משני עשורים בבנק ישראל. אחרי דוקטורט מאונ' קולומביה עבדה כמה שנים בקרן המטבע הבי"ל, והגיעה לבנק ככלכלנית מן השורה. בזכות הכישרון, ההתמדה והצניעות, החלה להתקדם במעלה הסולם. היא לא נחשבת לאדם כוחני, לא מתעסקת  בפוליטיקה, ובדרך כלל גם לא מציעה את עצמה לשום דבר. פלוג היא מסוג האנשים שחושבים שעבודה טובה מדברת בעד עצמה, ועד היום זה עבד. מתוקף ההערכה המקצועית קודמה לתפקיד מנהלת מחלקת המחקר  בבנק, ומשם עשתה היסטוריה כשלפני כשנתיים מונתה- האישה הראשונה אי פעם- לתפקיד המשנה לנגיד. היא וסטנלי פישר עובדים היטב ביחד. היא מעריצה אותו, הוא מעריך אותה מספיק כדי להודיע כבר לפני כמה חודשים  שעבורו – היא המועמדת לתפקיד. המינוי של פלוג, אם יקרה, יהיה מינוי מקצועי לחלוטין, ולא פוליטי. הוא יהיה דוגמה להתפתחות טבעית של אדם מוצלח לתפקיד אליו הוכשר 20 שנה. גם העובדה שהיא אישה משחקת לטובתה הפעם, או לפחות פחות-לרעתה. הבון טון היום הוא לעשות היסטוריה, ומינוי ראשון של נגידה הוא הסטוריה אמיתית.

מן הצד השני עומד מנואל טרכטנברג, האיש ששמו מוכר בערך לכל תינוק בישראל. הוא אדם מוחצן יותר שמכיר היטב את מסדרונות השלטון. בין 2006-9  שימש, למשל, כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. בארבע השנים האחרונות טרכטנברג הוא יו"ר הות"ת – הועדה לתקצוב ותכנון של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה של משרד החינוך) או בעצם האיש שמחליט באמת – כי הוא ישב על ברז הכסף – לאילו כיוונים תלך ההשכלה הגבוהה בישראל. מדובר בתפקיד קשה, חשוף ציבורית,  ובהרבה מובנים, כפוי טובה. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מאובנת ובעייתית, והניסיון לייצר בה רפורמה הרבה יותר מורכב ממלחמתו של דון קישוט בתחנות הרוח. טרכטנברג נחשב ליו"ר דומיננטי (במל"ג היו שמחים אם היה דומיננטי קצת פחות) שניסה לקדם לא מעט רפורמות ובחלק מהמקרים, יחד עם המל"ג-  הצליח, למשל בפתיחת מרכזים אקדמיים לחרדים שיהיו פזורים בישראל, וצמודים לאוניברסיטאות ומכללות,  שיציעו מגוון תחומי לימוד. טרכטנברג נכשל כשלון חרוץ, לעומת זאת, כשניסה לעצור את אישור העברת מכללת אריאל לסטאטוס אוניברסיטה, כי ככה זה, כנראה, כשהבוס שלך, שר החינוך, הוא איש ימין קיצוני.

טרכטנברג, כמו פלוג, הוא כלכלן (את הדוקטורט קיבל מהארוורד), אך בניגוד לפלוג, בעלת ציר הקריירה הברור והיחיד, הוא פעל על כמה צירים ודילג בין אקדמיה לפעילות ציבורית. הוא  מכיר היטב ארגונים אחרים אך  מעולם לא פעל בבנק ישראל, אותו הוא רוצה להוביל. לעומת החיסרון המסוים הזה  (יש שיגידו יתרון )  פלוג אינה מקורבת לשר האוצר החדש, טרכטנברג  היום מקורב מאוד. אז מי יקבל את התפקיד? זו שהיא סיביל סרוונט כל חייה, המקצוענית המופנמת  שצמחה בבנק ישראל ונהנית מתמיכת הנגיד היוצא, או זה המוחצן, שמגיע  עם קבלות  מבחוץ, ומכיר אישית את אלה שבוחרים? התשובה תגיע בקרוב  

אישית אני מחבבת את מרב מיכאלי, וגם שמחתי כשנבחרה לכנסת. בשל העובדה  שמדובר באישה רצינית רוב הזמן הרמתי גבה מופתעת כשקראתי את הטור המשונה הזה- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000845662.

 מיכאלי , ואף העיתון שפרסם אותו, אינם מגלים – איך נקרא לזה בעדינות – בקיאות בעובדות.  הנושא הוא המס החדש שיוטל ככל הנראה, על עקרות בית, שידרשו בקרוב לשלם ביטוח לאומי ואף מס בריאות. בעוד מיכאלי מתקוממת בחריפות כנגד הגזל, היא שוכחת את המילה השלישית, והחוליה החסרה, שהייתה מסדרת לה ולקוראים את הנושא  יפה בראש– נשואות.

החוק הישראלי הישן נושן קבע שעקרת בית נשואה, קרי אישה שאינה  עובדת מחוץ לבית אך יש לה בעל/מפרנס, לא צריכה לשלם מיסים. הסיבה פשוטה – בעלה משלם. החוק הישראלי הישן נושן לא נחקק במצב בו כל אישה שלישית גרושה (וכל גבר שלישי גרוש, בהתאמה) וגם לא חשב על רווקות לא עובדות,  או אלמנות למשל. כידוע לכולנו רוב הנשים הבוגרות היו בעבר נשואות.  אמהות חד הוריות לא היו בנמצא כלל, גירושין נחשבו לבושה גדולה, אלמנות התחתנו מהר שוב  ועל שלוש הרווקות שמעולם לא עמדו מתחת לחופה איש לא נתן את הדעת.  כך נוצר מצב שחוקי המס  לא מחריגים  את כל הנשים הלא – עובדות, אלא רק את הנשואות, על אף שדווקא אלה מצבן  הכלכלי אמור להיות טוב יותר מאחיותיהן.

עכשיו בא האוצר ורוצה לתקן את המעוות. לא מטעמי שוויון הוא רוצה לתקן, חלילה. האוצר מחפש הכנסות מן הגורן ומן היקב, והמס על עקרות הבית הוא ממש לא רעיון חדש.

שומעת ח"כ מיכאלי וקופצת את הקפיצה האוטומטית והמתבקשת לשמים. במקלדת שוצפת היא שולחת ציטוטים של גדולי עולם, ומזכירה פכים קטנים מן ההיסטוריה. היא לא תנוח ולא תישן עד שתשכנע כל קורא כי אין להטיל דווקא את המס הזה על עקרות הבית הנואשות באמת, כפי שהיא קוראת להן, כי הן גם עובדות קשה, גם לא מוערכות, וגם תצטרכנה לשלם עכשיו  כמה עשרות שקלים כל חודש לביטוח הלאומי. העובדה שסטודנטיות שלא עובדות, וכמובן סטודנטים, צריכים לשלם מאז ומתמיד את המס – לא מטרידה את מיכאלי. העובדה שכל אישה אחרת לא נשואה משלמת, גם לא חשובה. העובדה שגברים לא עובדים, גם מהם לא נגרעת המטלה והם משלמים כמו גדולים גם אם אין להם הכנסה – גם היא לא מעניינת  עקרות הבית הנשואות הן אלה החשובות, וכל השאר שיתפוצץ.

קפיצות מהסוג הזה יש לא מעט – בתי המשפט בישראל נותנים לאמהות משמורת כמעט בלעדית על ילדים עד גיל 6. למה? ככה. כשמישהו מנסה לשנות את הנוהל המפלה הזה, כי יש , למשל , לא מעט אבות שרוצים חזקה  על ילדיהם, מזנקות לא מעט נשים וחושפות שיניים. השוואת גיל הפרישה ? לא צריך להגזים. שוויון זה טוב – אבל כשנח לנו.

יש משהו מאכזב בהתנהלות של  מיכאלי, כי יש משהו מאכזב בכל אישה שבודקת נושא רק בעיניים מגדריות, ופונה אוטומטית לצד הנפגע לכאורה,תמיד הנשי, במקום לבדוק עניינית מה בדיוק נכון שיקרה כאן.

מיכאלי וחברותיה  צריכות להלחם עבור שוויון, וצריכות לעשות זאת כל הזמן, אבל מתוך הבנת החומר והשלכותיו. את  האוטומט כדאי להשאיר למכונית.

מה קורה לאחרונה בתקשורת, כשאחת לשבוע בערך מזנק שם של גבר מוכר אל הכותרות, ומסע שלם של בעד ונגד, האשמות והגנות, מתקיים  בכל מקום?

 זה התחיל עם עמנואל רוזן,  נמשך עם משה נסטלבאום,  שטרח לפלוט אמירות בלתי נסבלות לאנשים שעבדו בסביבתו, המשיך עם חשבון טוויטר מפוברק של אחד, שי גולדן, מגיש תוכנית טלביזיה וגם מנהל אקטואליה, לא פחות, של רשת  גדולה, שלא חסך סופרלטיבים מכוערים מקולגות תחת שם בדוי של עורכת בעיתון בו עבד, והשבוע מככב בכותרות שרון גל, הטלנט שהרוויח לא פחות מ-100,000 שקלים בחודש  מערוץ 10 המתמוטט.

גל, כך נטען בין היתר, נכנס לאתר אינטרנט בשם בדוי  "פגש" שם כתב אחר מהערוץ, והטיח את ה"תחקיר" הלוהט והחשוב כל כך, ישר בפניו. ארבע מיקרים, כולם דוחים שבא להקיא. אחד  רודף אחרי נשים שלא מעיזות לדבר, אחד הומופוב, ושני מתחזים.

מה גורם לאדם עסוק לפתוח חשבון טוויטר תחת שם של אדם אמיתי כדי לטנף על קולגות? מה גורם לאדם עסוק אחר להיכנס לאתר בשם בדוי כדי לרגל אחרי קולגה? מאיפה יש לאדם שאמור להיות מאוד עסוק בחייו המקצועיים והפרטיים, זמן לרוץ אחרי נשים שעובדות בקרבתו ותלויות בו (לפחות להרגשתן)? מה גורם לבכיר מאוד להתעלל בקולגות מילולית גם בנושאים שלגמרי אינם מעניינו?

התשובה שאני מציעה מתחלקת לשניים: מבנה נפשי בצירוף סביבת עבודה, נקרא לה טלביזיה.

זה קורה בכל מקום בעולם אבל בישראל הקטנה הופכת ההופעה בטלביזיה את האיש שעל המסך בבת אחת לסוג של אלוהים. מדהים באיזו מהירות זה קורה. כבר בפעם השניה שהוא שם מזהים אותו. פתאום מחייכים אליו יפה כשהוא מביא את הילדים לגן ("זה הבן של ההוא מהטלביזיה, נו"), במוסך הוא הופך ללקוח וי איי פי, במכולת ניגשים אליו שכנים נרגשים, ולחברים שלא שמע מהם 20 שנה כשהיה נו באדי (כלומר אדם שלא הופיע בטלביזיה) דחוף לחדש את הקשר.

כל פעם הוא נדהם כשהוא מבין שבכלל לא מקשיבים למה שהוא אומר. "על מה דיברת? נו , לא זוכר אבל ראיתי אותך בטלביזיה".

כחלוף הימים, והרחבת מספר ההופעות,הוא מתחיל לחשוב שהוא באמת "ההוא מהטלביזיה", וכשעוד מלצר במסעדה, פקיד במשרד הפנים ואישה יפה  בפקק, מזהים אותו, הוא מתבלבל. הכל מותר לו מעתה ואילך.

אפשר לראות את התופעה הזו מתרחשת אצל מנהלים גדולים,אנשי עסקים שהצליחו, פוליטיקאים כמובן,  או כל אדם שחווה שכרון כח, אבל זה של הטלביזיה הוא חד, ומהיר מידי. בעוד מנהל או איש עסקים צריכים להוכיח ביצועים כל שהם, הרי שבטלביזיה גם שטויות במיץ עגבניות, או חוסר מקצועיות משווע, יעברו לא מעט פעמים כלאחר יד, וההוא מטלביזיה – לא הכי חכם, לא הכי יודע, לא הכי משפיע, אבל תמיד ההוא מהטלביזיה- נכנס לסחרור.

אם אלוהים חנן אותו לא רק ברהיטות או ביכולת "לעבור מסך", אלא גם ברשעות, חוסר סיפוק עצמי, תאווה לעוד, ושאר מיני ירקות לא מגרים, ניתן יהיה  לצפות להתנהלות בעייתית מהסוג שאנחנו רואים עכשיו.

ואולי לא. אולי מדובר בצירוף מקרים חד פעמי שמעלה את כל האנשים האלה, ויש הטוענים אלה שיבואו בקרוב אחריהם, על המוקד. אולי זה העליהום המקובל במחוזותינו, אולי מוטיב המטוטלת שהופך תחום שדאג להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, לכזו שמוצגת בבת אחת לראווה.

 ואולי זה לא צירוף מקרים פתאומי. אולי אחד הדברים שצריך ללמד את מעט תלמידי התקשורת שעוד נותרו, ורוצים להיות הדור הבא, הוא איך  להפריד בין פרסונה מקצועית ואישית. "תרגיעו כשמישהו מתרגש מכם" צריך המרצה החכם להגיד לסטודנטים, "אל תתבלבלו, ואל תפתחו תסמונת אלוהים. טלביזיה, זה בסך הכל, עוד מקום עבודה".

שלמה בוחבוט, יו"ר מרכז השלטון המקומי, מודאג. כל כך מודאג שהוא עומד לצאת היום אל הרחוב, יחד עם ראשי ערים ועובדי רשויות מקומיות, לצעדה ברחובות תל אביב. האם מדובר בהפגנה נגד זוועות התקציב שיפגעו גם בהם? אולי פערי השכר המטורפים בתוך הרשויות המקומיות מדירות שינה מעיני היו"ר? האם בוחבוט נבוך משלל החקירות וכתבי האישום המופנים כלפי ראשי ערים לאחרונה, ונחוש בדעתו לנקות את השורות ולטהר את הביצה? הייתכן כי יו"ר מרכז השלטון המקומי יוצא, בהפגנת אומץ גדולה למחות נגד בזבוז כספי ציבור על ידי חברת הבת שלו, החברה למשק וכלכלה, שרק לאחרונה רכשה ארמון ב-50 מליון שקלים במגדל יוקרה במרכז תל אביב, ונגד היו"ר שאול מזרחי, עומדת ותלויה חקירה בעברות שוחד שונות?  

http://www.themarker.com/career/1.1851398

לא, חברים. כל הסיבות האלה לא גורמות לבוחבוט וחבריו לצאת ממעלות ונהריה ולשטוף את רחובות תל אביב. מה כן גורם? נוחי דנקנר. כן, כן, נוחי דנקנר, הטייקון שרואה איך הפירמידה שבנה ב-15 השנים האחרונות מתפרקת לנגד עיניו, יחד עם כספי הפנסיה שלנו. עבורו ייצאו ראשי הרשויות ועובדיהם לצעדת תמיכה בתל אביב, ממרכז השלטון המקומי עד, כמה סמלי, מגדלי עזריאלי http://www.themarker.com/markets/1.2036083

גילוי הון-שלטון כל כך מביך כבר לא נראה זמן רב במחוזותינו, אלא שראשי הרשויות המקומיות לא מתבלבלים. "דנקנר תרם לצפון" הם מזדעקים, ומסתערים על הרחובות.

לו הייתה לראשי השלטון המקומי מעט בושה, לא היו מעלים בדעתם לבזבז יום עבודה יקר, כדי לתמוך באדם פרטי שתרם כסף ציבורי לגמרי. דנקנר לא תרם את הכסף מכיסו, אלא מכיסי חברות IDB , כולן ציבוריות. לו היה פילנטרופ אמיתי היה תורם מכיסיו שלו. במקרה כזה ניתן היה להבין אם מר בוחבוט היה שולח אגרת השתתפות בצער, כשהבול הוא על חשבון מרכז השלטון המקומי, אבל לצעוד ברחובות תל אביב כדי לתמוך באיש עסקים כושל, שפוגע בפעילותו הלא אחראית בכולנו? עד לאן יגיע האבסורד? האם אנו צפויים לחזות בעובדי איכילוב משביתים, בהבעת תמיכה, את בית החולים כמחווה לתורמת משפחת עפר? האם אנשי ציבור יפגינו בהערכה מול ביתו של תשובה בקרוב?

אם בוחבוט וחבריו צריכים לכעוס על משהו, הרי זה דווקא על הסכום הקטן–יחסית שתרמה IDB במהלך שנותיה. 450 מליון שקל, לטענתם כמובן, בחלוקה ל-15 שנה, זה באמת לא הרבה עבור קבוצה שנאמדה בשיאה בשישה מיליארד שקלים. אז לקחתם (כי בישראל של היום אף אחד אחר לא נותן) וקראתם מבני ציבור על שם חברה עסקית ("טיילת איי די בי"). לפחות תשתקו. הוא נתן לכם כדי להאדיר את שמו, אל תתבלבלו, אתם לקחתם כי הממשלה לא נותנת (או כי הניהול הכושל שלכם לא מאפשר לתת את השירות הרצוי לאזרח). עכשיו תעצרו.

אלא שבוחבוט לא עוצר במנהל ציבורי תקין, ומעלה את המושג "הכל אישי" לדרגת אומנות.

ההתנהלות של מרכז השלטון המקומי מטרידה. אם לא אוספים אצלכם אשפה היום, אם הגינון לא משהו, אם בלכתכם על החוף אתם מוצאים מזרקים, והים מצחין מביוב, אל תבואו בטענות לראשי העיריות שלכם. היום יש להם משהו יותר חשוב לעשות, הם מטיילים לתל אביב על חשבון כספי הארנונה שלכם, כדי להתחנף לבעל הון.

עדכון – הצעדה בוטלה בטענת "מזג אוויר". http://www.themarker.com/news/1.2036638 מסתבר שביקורת ציבורית בכל זאת עושה משהו.

לשופט היקר שאמר ש"יש בנות שנהנות מאונס" אומר רק שמספרן שקול למספר השופטים הנהנים ממעשה סדום מקרי, בסמטה אפלה, שמבוצע על ידי אדם זר. ברור ששופט או שניים היו נהנים מהחוויה, אולי אחד מהם הוא האיש המקסים מבית המשפט המחוזי, אלא שרוב השופטים היו מוצאים את המעשה הזה מטריד. יתכן שהיו רואים בו אפילו עבירה.

שופט אחד אמר בפני אולם, ועורכי דין, ושני שופטים- קולגות, ש"יש בנות שנהנות מאונס". אחר כך התנצל, והנהלת בתי המשפט הזדרזה להודיע כי "מדובר בשופט בדימוס" –  ללמדנו שמדובר באדם מבוגר, שאוטוטו יעלם מן המערכת. העובדה שהוא יעלם לא אומרת שאיתו תעלם גם תפיסת העולם.

יש מי שסבור שמדובר בדור שלם, מבוגר, שלא מבין שהכללים והחוקים השתנו לו. אותו דור, שלא יודע לשלוח מיילים, גם התחנך בתקופה בה לא הייתה בעיה להעיר בלי למצמץ על גודל החזה של הרשמת, או רגליה הנאות של עורכת הדין. דור שלם מבוגר? בדימוס? כנראה שלא.

בארצנו הקטנה משפט מן הסוג המדובר, ודומים לו, אינו נדיר. הרבה מידי אנשים, בני כל הגילאים סבורים עדיין שאישה שהולכת עם מחשוף "מגיעה לה להיאנס", ולא שוכחים להזכיר ש"גם לה יש אחריות". על אף חוק ההטרדות המיניות שלא יורד מסדר היום, שמענו לאחרונה על עוד שופט אינטליגנטי שאמר לעורכת הדין שחיפשה שם שמתחיל באות ז' – "זין את דווקא מוצאת מהר". הוא הורחק, אבל זה לא שינה כלום לשופט שחושב ש"יש בנות שנהנות מאונס".

אם נוסיף לזה אמירות בעייתיות שהתפרסמו לאחרונה, של מגיש הטלביזיה שרון גל, וכמובן של מי שמצטייר כמטריד הגדול, עמנואל רוזן, נגלה בעיה כללית, שכל הדוגמאות המופיעות כאן מהוות רק את קצה הקרחון המאיים על כולנו.

באופן פרדוקסלי, אמירות כאלה עושות לנושא הזה גם טוב. שמש, כבר אמרו לפני, היא המלבין הטוב ביותר, ואכן הבוקר, בעזרתה האדיבה של הדס שטייף, קיבלנו עוד סיבה להעלות את התפיסות הרעות האלה שוב על סדר היום. מרגיז ומעצבן, אבל הנה עוד הזדמנות לדבר, ללבן, להעניש, לא לתת לאופן החשיבה החולה הזה, להרעיל במחשכים חלקים שלמים מהאוכלוסייה, מבלי להגיב. כיוון שעונשים, או חוקים, לא תמיד עושים את העבודה, נדמה שרק יחס ציבורי מוקיע, שכולל אפס סובלנות, יבער את הרע מבתי המשפט, ומקרבנו.

ולאותו שופט שחושב שיש בנות (לא נשים, בנות) שאוהבות וכו', אומר רק שטוב שפתח את פיו. עכשיו אנחנו יודעים בדיוק מי הוא, וככל שיורחק מהר יותר, כשעל ראשו אות קלון, כך ייטב. ניתן רק לקוות שבפנסיה שלו, זו התקציבית השמנמנה, הממומנת גם על ידי אותן בנות שאוהבות וכו' (ומי יודע כיצד שפט אותן בעבר) ימצא קצת זמן לחשוב על אמירותיו הנלוזות. אולי אפילו יחזור בתשובה. ניתן רק לקוות שבערוב ימיו, כבר  לא יגרום נזקים נוספים לאף אחת.  

אתמול (6.6) נכחתי בכנס "כלכלה ובחירות מוניציפאליות" שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה. הכנס היה אלגנטי ושקט. המשתתפים ישבו בריבוע גדול, כל אחד קיבל מיקרופון, והם נרשמו כדי להגיב. אף קריאת ביניים לא נשמעה, וכדרכה של אקדמיה המציגה את מחקריה, היום התנהל בנימוס בריטי מופלג. בין המשתתפים היו גם ראשי רשויות רבים, אבל בניגוד לכנס השלטון המקומי בו נכחתי לפני מספר חודשים, והיה עמוס רעשים, קריאות ביניים צעקניות ואווירה כללית של "החברה הגיעו, איזה כיף", כאן הכל נראה אחרת.

המכון לדמוקרטיה מנהל את ענייניו בדמוקרטיה גדולה. כך למשל ניתנה זכות הדיבור לראש עיריית נצרת עלית, שמעון- "שימרנו את הרוב היהודי בעיר בדרכים שהשתיקה יפה להן"- גפסו. ראשי הרשויות הערבים נעו על כיסאם בחוסר נוחות מסוימת, אבל דרמה לא הייתה. בין המשתתפים בלט גם שלומי לחיאני, האיש וכתבי האישום, מבת ים.

הדיון הראשון בדק את השאלה : למה לא מצביעים יותר בבחירות המקומיות ,ובמילים אחרות :איך אפשר להביא יותר אנשים אל הקלפי. הוא החל בהצגת מחקר מעניין שערכו פרופ' אבי בן בסט  ופרופ' מומי דהן, והעלה נתונים שאפשר לקרוא כאן: (רמז: בישובים עשירים מצביעים פחות) http://www.themarker.com/career/1.2039786).

כשהדיון נפתח העלו המשתתפים מגוון פתרונות לעובדה שהתושבים שלהם מצביעים ברגליים: יום שבתון גם בבחירות המקומיות, קלפיות ניידות שיאפשרו למי שגר בישוב אך אינו יכול להגיע אליו (סטודנטים למשל) להצביע, חיזוק הקשר האישי עם ראש הרשות (שמחזק מחויבות אישית) ועוד. מרוב נימוס ופוליטיקלי קורקטיות איש לא רמז אפילו על הסיבה האמיתית להיעדרות. אני יכולתי לחשוב על ארבע:

1.  מדוח הממונה על השכר שהתפרסם אך לפני חמישה חודשים עולה כי בעלי תפקידים מקומיים נהנים רובם משכר נאה. שווה ביותר לעבוד ברשות מקומית חרדית או ערבית. משכורת ממוצעת של 13 מעובדי עיריית ביתר עילית הייתה 32,000 שקלים בחודש, בטלזטון החרדית , שם חיים 3500 איש בסך הכל, הגיעה עלות שכרם של בעלי התפקידים ל- 35,000 שקלים חודשיים. בעיבלין מרוויחים בעלי התפקידים 43,000 שקלים ובמג'אר עלות השכר היא 41,000 שקל. http://www.themarker.com/career/1.1901232 . מיותר לציין כי הקשר בין ביצועיהם של בעלי התפקידים, למשכורותיהם, מקרי בהחלט.
2. לפני כשמונה חודשים התפרסמה ידיעה קטנה, שהובילה לידיעה גדולה בהרבה – החברה למשק וכלכלה, חברת בת של מרכז השלטון המקומי, רכשה לעצמה בכספי הרשויות המקומיות המשולמים לה בעבור פרויקטים שונים– מספר קומות במגדל יוקרה במרכז תל אביב. מקום העבודה החדש הזה עלה 50 מליון שקלים, לא פחות. יונה יהב מחיפה אמנם השתולל ואיים כי אם לא תבוטל העסקה יפעל לפירוק החברה. http://www.themarker.com/career/1.1851398

נחשו מה? היא לא בוטלה. אגב – יו"ר החברה למשק וכלכלה נמצא גם הוא תחת חקירה בנושאי שוחד ואחרים. איזה כיף.

1. רק בשבוע שעבר התפרסמה הכתבה המצוינת הזו שקבעה כי לא פחות מ- 60 ראשי רשויות נמצאים תחת חקירות בנושאים הקשורים לשחיתות. ארבעה מהם מוכרים במיוחד. http://www.themarker.com/markerweek/1.2034420.
2. הסיבה האחרונה : ממש השבוע התבשרנו כי אין לראשי מרכז השלטון המקומי שום דבר יותר טוב לעשות מאשר לצאת בצעדת תמיכה ברחובות תל אביב עבור איש עסקים אחד – נוחי דנקנר. הרעש הציבורי שנוצר עצר את הצעדה, וראשי הרשויות  הסתפקו במסיבת עיתונאים. חגיגת הון – שלטון כה מופגנת כבר מזמן לא נראתה כאן.הבעיה האמיתית הייתה שראשי השלטון המקומי בכלל לא הבינו שיש כאן בעיה

האם אחת מן הסיבות האלה עלתה במהלך הכנס המנומס של המכון לדמוקרטיה? מה פתאום. שם העדיפו לדבר על נושאים אחרים. בנימוס. כמובן.

 אז  הנה התשובה לשאלה – למה שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות כה נמוך: ניקיון כפיים קוראים לזה. יום שבתון נוסף לא יעשה את העבודה.

לפני כמה שנים נשלחתי לפרויקט עיתונאי מעניין שניסה לברר מה רוצים ילדי כיתה ד', מישובים שונים, לעשות כשיהיו גדולים. כך הגעתי עם שאלונים קצרים לכיתה ד' בקיבוץ, במושב, בעיר גדולה, בישוב יוקרה, ובכפר ערבי. אני לגמרי לא זוכרת מה היו תוצאות הבדיקה, אבל זוכרת היטב את ההלם שחטפתי כשהבנתי שילדי כיתה ד' בג'אסר א זרקא לא לא קוראים עברית, לא כותבים עברית ואפילו לא מדברים עברית. המורה שהיה בכיתה  לא הבין על מה הפליאה – "במגזר הערבי מלמדים בערבית" אמר "הילדים חיים בסביבה ערבית, מדברים ערבית בבית וגם הטלביזיה היא בערבית. למה שידעו עברית אותה הם לומדים כשפה זרה שעתיים בשבוע"?.

התשובה הפשוטה הזו גרמה לי לצאת לבדוק האם אכן כך. ברור שהמורה צדק. בישראל שתי שפות רשמיות ובמגזר הערבי, באופן חוקי לחלוטין, מלמדים רק בערבית "כדי לשמר את הזהות". העובדה שהתלמידים חיים במדינת ישראל, שיצטרכו להגיע בשלב מסוים לאוניברסיטה – שמלמדת בעברית, ואחר כך לשוק העבודה שמדבר עברית ברובו, פחות חשובה.

אותו מורה גם הסביר לי במילה אחת מי יוצר את החסם הכי גדול שעומד היום בפני השתלבות המגזר בשוק העבודה ומשמר אותו בדרגת חוטבי העצים ושואבי המים. הפוליטיקאים. שוב הוא צדק. נסו להזכיר ליד אחמד טיבי את האפשרות ללמד בעברית בבתי הספר ,אפשרות שעולה מידי פעם על הפרק. איזה אש וגופרית ישפכו שם נגד צעד שהוא לטעמו, ניסיון של מדינת ישראל לבולל את המגזר לתוכה. אחמד טיבי, כידוע לכולנו, מדבר עברית מצוינת, אבל לא כולם אחמד טיבי תחשבו למשל על התלמיד המצטיין שלא למד בעברית ומגיע לטכניון. מה הם סיכויי הצלחה שלו?

במדינה בה מקיימים כבר תוכניות לימודים במנהל עסקים באנגלית, פשוט כי ברור כי מיומנות השפה הבינלאומית הזו  עוזרת אחר כך בעסקים – באותה מדינה גורמים פוליטיקאים למגזר שלם, להישאר מאחור.

הבוקר שמעתי את ח"כ זחלקה מחדש משתולל, לא פחות, מול רעיון השירות האזרחי. "זו עילה למלחמה" זעק "לא יתחתנו עם מי שילך לשירות אזרחי, אנחנו לא ניתן שזה יקרה". מה בדיוק הבעיה בילדה בת 18 שמגיעה במשך שנה שלמה לשירות בגן הילדים בכפר שלה? "הבעיה מתחילה הרבה קודם" הסביר לי פוליטיקאי ערבי אחר "עשיתם לנו נאכבה? לקחתם לנו אדמות? גם אנחנו רוצים שוויון אבל קודם בתחומים אחרים, חשובים יותר, ורק אז נצטרף לשוויון בחובות אנחנו צריכים לייסד פעילות התנדבותית במגזר באופן פרטי ולא במסגרת חובות המדינה" אמר לי אותו פוליטיקאי , והתעלם מחוסר יכולתו הבסיסית של המגזר לעשות את זה.

כמו ההתנגדות ללימודים בעברית , כך גם ההתנגדות החריפה לשירות האזרחי (שכבר לא נקרא לאומי בדיוק מסיבות רגישות כאלה)תעצור כנראה את היוזמה. המגזר הערבי בוחר שוב ושוב באותם פוליטיקאים שלא חושבים מטר מעבר לאפם הכועס. הם נולדו לתוך הבעיה היהודית-ערבית ולא יתנו לה להעלם.

הפוליטיקאים הנכחיים הם , ככל הנראה, דור המדבר.  מהם לא תבוא הישועה. אולי הדור הצעיר של הפוליטיקאים הערבים ידע לעשות את זה אחרת, ולהסיר חסמים שעומדים בפני המגזר במקום לשמר אותם. השאלה היא כמה שנים יחלפו עד שהוא יגיע.

תארו לכם שאתם קמים כל בוקר לעבודה שאתם אוהבים, נורא אוהבים, אבל רואים איך התפקיד בורח לכם מהידיים.

שכל יום שעובר אתם שמחים שהארגון הזה שהייתם בטוחים שיהיה כאן לנצח, עדיין קיים, אבל לא יודעים מה יקרה בו מחר, שלא לומר בעוד שעתיים.

תארו לכם שאתם מרגישים הקלה גדולה כל פעם שסבב הפיטורים עובר (טפו טפו טפו) מעליכם, אבל יודעים שהביטחון התעסוקתי שלכם נמוך מים המלח, ושאין באמת אלטרנטיבה, כי גם אצל המתחרים מפטרים.

תארו לכם שאתם רואים איך השכר שלכם הולך ונשחק, כי ככה זה בשוק של מעסיקים, ומוכנים להמשיך בתנאים האלה כי טוב לעשות את מה שהוא להגדרתכם, דבר חשוב ומשפיע.

עכשיו תארו לכם שבתוך הכאוס הזה, בתוך הלחץ הגדול הזה, מופיע פתאום שר בממשלת ישראל ומכריז שהשוק שלכם בכלל לא בבעיה . מה זה לא בבעיה, הוא נהנה מפריחה אמיתית , דורשים אתכם בכל מקום וגם השכר ההתחלתי לא רע, יחסית למספרים שהתרגלתם לשמוע. איך תגיבו מול המציאות החדשה הזו, שנמצאת, בעיקר, בראשו של השר?

זה בדיוק מה שקרה אתמול כשנפתלי בנט, האיש שעומד בראש המשרד שנקרא פעם תמ"ת (תעשיה, מסחר ותעסוקה) והיום רק הכלכלה, אך עדיין אחראי על שוק העבודה בישראל, מציג בגאווה תמונת מציאות מופרכת. הכוונה , כמו תמיד, טובה, משרד הכלכלה ניסה למפות את צרכי שוק העבודה הישראלי כדי להבהיר,קודם כל לעצמו ואחר כך לקהל הרחב, אילו מקצועות נדרשים והיכן, וגם כמה אמורים להרוויח המאושרים שיזכו בהם.

את הצעד הזה בדיוק צריך היה לעשות כבר לפני שנים כדי לתת למקבלי ההחלטות כלים להחלטה מושכלת: המל"ג יכולה לפתוח עוד עשרות תוכניות אקדמיות בלתי נחוצות רק כדי להציף את השוק בעוד כמה עורכי דין, כשמה שחסר פה באמת הם תמריצים ללימודי הנדסת מים למשל. אפשר לתקצב  עוד כמה חוגים לספרות, שבכל אחד מהם עשרה תלמידים שלמים (כי כל אוניברסיטה חייבת אחד משלה)אבל לא להתייחס לעובדה שמה שבאמת נדרש היום הם אלפי בעלי צווארון כחול שנעלמים מן השטח יחד עם העלמו של החינוך הטכני (לא טכנולוגי) בישראל

הכוונה- לייצר מפת תעסוקה אמיתית- טובה, וחשובה, ויש להשקיע בה הרבה כסף ומאמץ, אלא שנפתלי שלנו הולך ומצטייר כבולדוזר שמחפש שורה תחתונה – ומהר. כך נוצר מצב שאתמול מפרסם המשרד בקול גדול את הלינק לאתר שיביא לכם עבודה, http://www.ovdim.gov.il/Report.aspx

 ומגלה לנו בין היתר, שבישראל חסרים היום בערך – תחזיקו חזק –  180 עיתונאים. כן כן, לא פחות ולא יותר, וגם שעיתונאי במשרה ראשונה מקבל לא פחות מ- 9,022 שקלים. ההסבר של משרד הכלכלה – שאלנו מעסיקים וזה מה שאמרו לנו.המציאות, איך נגיד את זה בעדינות, נמצאת בקצה השני בדיוק.

אם מישהו היה מסתכל על הנתונים שהמשרד עומד לפרסם הוא היה עוצר אותם מייד, כי גם במשרד הכלכלה קוראים עיתונים. גם שם שמעו (או שלא?) על קריסת מעריב, סבבי הפיטורים בהארץ וידיעות אחרונות, צמצומי כח האדם הגדולים ב-YNET או וואלה,וגם על ערוץ 10 המתמוטט חליפות לבקרים,אז איך יכולה להיות שמישהו לא מרים גבה ועוצר את כל הסיפור לבדיקה נוספת כי הוא יודע שדי בנתון שגוי אחד כדי להפוך את כל העניין ללעג וקלס , ועל הדרך לעשות גם פדיחה גדולה לשר הנמרץ?

לא רק עיתונאים נדרשים מאוד היום. מסתבר שעל פי משרד הכלכלה, לכל עורכי הדין והמהנדסים זקוקים בתל אביב. בדרום לעומת זאת לא נדרש אפילו מהנדס אחד, אלא אם הוא מוכן להיות רתך. הכור בדימונה לא דורש אקדמאיים, ואף בית ספר לא מחפש מורה. אולי אפשר לשלוח לשם את העיתונאים הנדרשים כל כך.

טוב יהיה אם משרד הכלכלה ימשוך את היוזמה החדשה למקצה שיפורים . טוב יהיה אם נפתלי בנט, איש ההייטק לשעבר, יבין, שעם ישראל לא צריך לקבל ממנו גרסאות בתא. גם לנו מגיע מוצר מושלם

מדד מעלה לאחריות תאגידית שהתפרסם השבוע נתן לנו כמה מספרים מעניינים, בעיקר בתחום התרומה לקהילה. מסתבר שבניגוד לעקרון המקובל בעולם, שקובע שחברה מהמגזר העסקי, ציבורית או פרטית, תורמת כ-1% מרווחיה, אצלנו זה לא תמיד עובד. כך למשל קיבלו חברות כמו הפניקס ומלנוקס ציונים נמוכים ביותר – 1 מתוך 10, בקטגוריית תרומת כסף, או שווי כסף, לקהילה.

http://www.themarker.com/news/1.2042546

לא מעט שיחות טלפון ומיילים קבלתי אחרי האייטם הזה. לא מעט הזכירו שוב את תנאיהם המופלאים של המנכלים של החברות הנ"ל. איל וולדמן ממלנוקס זכה לעלות שכר שנתית (2012) שהגיעה ל-22.4 מליון שקלים. עלות שכרו של אייל לפידות בפניקס הגיעה ל-7 מליון שקלים "בלבד". לאחרונה החליף לפידות את היגואר הותיקה שהחברה רכשה עבורו ב-2009 ביגואר חדשה לחלוטין בתוספת 400,000 שקל. וככה התחילה הידיעה שסיפרה על הרכישה בפברואר השנה – "על רקע ההאטה במשק, ולאחר שהוביל בשנים האחרונות תהליך פיטורים נרחב…".

 http://www.themarker.com/markets/1.1921238

"עד לאן יכולה הציניות להגיע" אמר לי אחד המגיבים "עד לאן יגיע הניתוק".

בואו לא נתבלבל. מלנוקס והפניקס לא חייבות לאף אחד כלום, הן יכולות לתרום או לא, לקנות יגואר או לא , ולעשות עם רווחיהן מה שהן רוצות, אלא שלא כל מה שמותר גם נראה טוב, ואם בעבר הכסף אכן נשאר בכיסי הבעלים, קובע הנוהג היום שחברה, שרווחיה מגיעים מהקהילה שקונה את מוצריה (ע"ע פוליסות ביטוח), צריכה גם להחזיר, בעיקר למגזר השלישי, ולחזק את היסודות שכולנו עומדים עליהם.

אז נכון שעל פי חוק היא מחזירה למדינה במיסים (מעט מידי כפי שאנחנו שומעים לאחרונה על חברות גדולות), גם עובדיה משלמים מס, ועל כל עובד שהיא מעסיקה מרוויחים עוד 3-4 עובדים משכורת במעגל רחב יותר כי הם זקוקים לאוכל, ניקיון ,מכוניות ליסינג וכד', אבל אין בכך די . בניגוד לעבר חברות עסקיות נדרשות היום לחשוב על העולם (ולהפחית טביעות פחמן) על הקהילה (ולתרום), על רווחת העובדים  (שיקימו ועד), על התנהגות הוגנת כלפי הספקים וכמובן על יושר ושקיפות כלפי הלקוחות (שלא להגיע למצב ההוא, חרם). בניגוד לעבר, הרבה בזכות מדד מעלה, מנכלים מצופים  היום להוכיח גיוון בתעסוקה, הענקת סביבת עבודה טובה, עמידה בכללי קוד אתי ועוד ועוד. לא כולם אוהבים את זה (קחו למשל את תנובה שאינה חברה במדד) אבל רוב החברות הגדולות במשק כבר הבינו שמהלך הרוח הזה אי אפשר להימלט.

 אז הן מפרסמות קוד אתי, ובודקות משכורות של עובדי הקבלן, ומשלבות ערבים ואתיופים בכל התחומים, וגם נשים בדירקטוריון. אף אחת לא עושה את זה לשם שמיים. כולן מרגישות שהן מרוויחות, או כלכלית או יחסי ציבור, ומשלא לשמה בא לשמה.

ויש חברות אחרות, ויש מנכלים, שפשוט לא אכפת להם . הם יפטרו ביד אחת ובשנייה יגרפו לעצמם סכומי עתק חזיריים. הם יקנו בתים גדולים ומכוניות גדולות וירדפו עוד כסף וכח, והכי יפה – כשהם יופיעו בכנסים, הם יספרו לנו כמה הם ערכיים.

אז כן. יש קשר בין היגואר של מנכל הפניקס, לעובדה שהחברה מקבלת ציון נמוך במדד מעלה, כמו שיש קשר בין העובדה שמלנוקס מוחקת את עצמה באירוע אלים מהבורסה הישראלית ,(על אף ש-40% מאחזקותיה הן בידי ישראלים) וגם לא תורמת כלום לקהילה. אחר כך וולדמן יספר לנו שהוא מעסיק פלסטינים ברמאללה, כדי לקרב את השלום. בפעם הבאה, שיסע לשם עם היגואר של לפידות.

השבוע הבנתי שלא כולם מכירים את אלון חסן. "אלון מי?" שאל אותי שכן שלא הבין על מה המהומה "אלון חסן" עניתי בחוסר סבלנות מסוים "יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד, השולט הכל יכול באחד הארגונים/ המשאבים החשובים בישראל". "לא רואה טלביזיה" פסק האיש והלך לדרכו.

השבוע הבנתי שיש אנשים שמכירים את אלון חסן מצוין. יהושע פרץ, למשל, אביו הרוחני של איש הוועד הנכחי,  ומי שהיה יו"ר ועד העובדים המיתולוגי של הנמל, והכניס לשיח כבר בשנות השבעים את העיקרון – "יש לנו שלטר, ולכן נקבל כל מה שאנחנו רוצים". פרץ לא מבין מה הבעיה. http://www.themarker.com/career/1.2048007  הוא חושב שחסן הוא "מותק של בחור, בחור עשר, גאון ששיחק בבורסה כבר בבית הספר, ותמיד עשה כסף. הוא לא צריך את הנמל כי יש לו עסקים אחרים, בשבילו זו סתם תעסוקה". עבור פרץ העולם מתחלק לשחור ולבן, בעדי או נגדי, עובד או טייקון. כשחסן פועל למען העובדים "שלו" הוא מכניס פחות כסף לכיס של הטייקונים, ברור, אחד ועוד אחד שכזה, מתמטיקה של נתבים (70,000 שקל בחודש). העובדה שעובדי הנמל, שפעם עבדו קשה והיום הרבה פחות, מתנגדים לרפורמה שתיטיב עם כולנו, ומרוויחים על עבודה די פשוטה הון עתק יחסית לרופאים או עובדים סוציאליים – לא מטרידה אותו. בשביל פרץ, שמכיר טוב את חסן, הסולידריות נגמרת בשערי הנמל. מי שמסוגל לנצל את המערכת לטובתו – שיהיה לו בכיף.

השבוע הבנתי שלכל סיפור יש נקודת רתיחה. על פעילותו הלא מבורכת של אלון חסן והחברות הפרטיות שלו, שעושות עסקים עם הנמל, על הנפוטיזם, על השביתות איטלקיות הלא ברורות, על ההתנהלות האלימה והכוחנית, נכתבים כבר שנים תילי תילים של מילים בהארץ ודהמרקר. מוקדי הכח התרגשו, אבל מעט. הייתה חסרה איזו רוח גבית, אותה קונסטלציה של תנאים שגורמת לאותו סיפור בדיוק לצוף על פני השטח, ולעשות מהפיכה. והנה עכשיו זה עולה שוב. הטלביזיה מרימה את הכדור, אותו כדור, ופתאום אי אפשר להתעלם. הסיפור מגיע לנקודת רתיחה שלא מאפשרת לסיר להמשיך לבעבע, הוא חייב לגלוש. אז שלי יחימוביץ', מגנת הועדים הגדולים, יוצאת באופן אישי לחלוטין נגד האיש המושחת (להזכיר- הנתונים היום פרושים לפניה גם קודם, אבל היא לא פצתה פה) ועופר עיני, האיש שביסס את שלטונו ההסתדרותי על ועדי חברת החשמל והנמלים, וכופף את ידו של שר האוצר בקלות מפתיעה כדי לשמור עליהם, פתאום גם הוא מצטרף לחגיגה. לא שהאיש מההסתדרות יסכים לבוררות חובה לפני שביתה, לא צריך להגזים, אבל אפילו הוא מבין, באיחור לא אופנתי, שאלון חסן האיש- עושה לו נזק.

השבוע הבנתי שמדינת ישראל קצת פחות חשובה לעופר עיני מהדימוי שלו. כמו גילה אדרעי שעלתה לו על העצבים והודחה רק כשהודיעה לו שהיא לא רואה בהסתדרות ארגון יציג של הרכבת (כל ההשבתות שמיררו את חיי כולנו לא עשו את העבודה), גם אלון חסן עושה לו בעיות בבית. עיני יודע שבישראל 2013 לעצור את העבודה בנמל ולפגוע ביצוא בגלל מסיבה פרטית של עובד, זה אולי  נו- נו- נו, אבל למכור לנמל חומרי ניקוי מחברה פרטית שהקמת ורואים את זה בטלביזיה– זה סיפור אחר לגמרי .

אלון חסן הוא חדשות ישנות. לו הייתה מנהיגות אמיתית ונקייה בישראל, הוא לא היה יושב שם רגע אחד אחרי שפורסמה הכתבה הראשונה, אבל השבוע הבנתי -כמה מתסכל  –שבהינתן הממשלה הזו, שר האוצר החלש הזה, ההסתדרות הזו שמגנה על הפועלים העשירים, בהינתן העובדה שאלה האנשים שיושבים על ברזי הכח, קשה מאוד לקצר תהליכים.

את המחיר, כמו שאוהבים להגיד  בטלביזיה, נשלם כולנו.

רגע לפני כניסת השבת (שאני לא שומרת) קיבלתי צילום מסך מבחור אחד ,שדווקא כן שומר. "חמוד מאוד" כתב הבחור בסרקזם  ליד ההודעה, והוסיף סמיילי ושבת שלום. וככה  כתבה רונית חצרוני (Ronit Hezrony) בוגרת הטכניון מתל אביב (להבדיל מאחרת שחיה בשומרון, לא להתבלבל) , ב-16.6,  שעה 15:51  בפייסבוק: "לא לוקחים אותם כי הם מציבים תנאים למעסיקים: הגברים צריכים זמן להתפלל פעם-פעמיים ביום, ע"ח המעסיק כמובן, כן? הנשים יוצאות לחופשת לידה כל שני וחמישי. שישי הם לא יכולים לעבוד כי צריך להכין את הבית לשבת, ועל שבת כמובן שאין מה לדבר" ועכשיו מגיע השוס, שימו לב –  "שכחתי משהו? , אה כן, לצאת בשעה שתיים מהעבודה (הנשים) כי יש שרצים שצריך לטפל בהם".  להודעה המקסימה הזו נילווים 13 לייקים בכיף.

רונית חצרוני , זו מתל אביב, לא המורה לאנגלית מהשומרון, לא מספרת לנו על עצמה הרבה. הקבוצה שלה סגורה בחצי שנה האחרונה לחברים בלבד, אבל גם מי שמנסה להסתיר טפח, מגלה שפייסבוק מגלה לנו טפחיים. שנאת החרדים של רונית חצרוני לא התחילה אתמול . בינואר 2013 העלתה טור של מלי גרין החרדית ששאלה מתי הפכו החרדים לאיום הגדול על ישראל. חצרוני, שעונה ישירות לכותב בעמוד שלה, לא שלו, התבטאה, כהרגלה, באלגנטיות : "תתחילו להזיז את התחת שלכם, לעבוד ולשרת כמו כולם ולהפסיק לחשוב שהכל מגיע לכם, ואז נפסיק לשנוא אתכם. חבורה של עלוקות מוצצי דם ואוכלי חינם".

באותו יום, שהיה פעיל במיוחד עבור שונאת החרדים חצרוני, היא מעלה כתבה נוספת על חרדית בעל כורחה שמתארת איך היא בורחת לערים אחרות בארץ ובעולם, כדי לחיות כמו שהיא רוצה באמת – כחילונית. "אישה צבועה ודוחה" פוסקת חצרוני "מצד אחד מקבלת את ההנחות וההטבות של העולם החרדי, מצד שני חיה כמו חילונית. את לא נשמעת לי יותר מידי סובלת מכל הסיפור. מי ייתן ויעלו עלייך. חזירה".

כמה ימים קודם היא מעלה כתבה על אב חרדי שאנס את ביתו, ומתפייטת – "אונס במגזר החרדי? לא יכול להיות! זה בטח ניסיון של התקשורת החילונית-שמאלנית להכפיש את המגזר! כי הרי החרדים הם ישויות טהורות, בעלי מידות טובות, בעלי מוסר מאוד גבוה. מלאכים".

לא ברור מה עשו החרדים לרונית חצרוני. פייסבוק דיסקרטי בנושא הזה. סביר להניח שאישית הם לא עשו לה כלום, אבל כמו חילונים רבים  גם חצרוני ניזונה ממאות מיתוסים שנוצרו סביבם, חלקם באשמתם, במהלך השנים.

רונית חצרוני, כמשל, היא מסוג האנשים שבטוחים שקצבאות הילדים הן אלה שמעודדות ילודה , ולא טורחת לבדוק ולגלות שמשפחה בת שבעה ילדים מקבלת היום (לפני הקיצוץ) סכום אסטרונומי בן  1700 שקלים בחודש. אם תפנו לאתר ביטוח לאומי תוכלו לעשות בעצמכם את החשבון. אברך, אגב, מרוויח מהמדינה 800 שקלים חודשיים. סיבה מצוינת לא לצאת לעבודה.

היא גם לא יודעת שמבין הנשים החרדיות, אותן משריצות כהגדרתה– 65% דווקא עובדות, חלקן מתפרנס לא רע, בתחום ההייטק  למשל.

רונית חצרוני מתל אביב היא עוד קורבן לשיח של שנאה שאין מאחוריו ידע או נתונים, אבל יש בו בוטות כמעט אנטישמית. אם מישהו היה כותב את המילים האלה  על יהודים בצרפת למשל, נו, איך שאנחנו היינו קופצים.

וכמו בקלישאות הכי גרועות – רונית חצרוני שונאת חרדים, אבל אוהבת בעלי חיים למשל. יש לה גם חברים צמחונים ,וכאלה שעובדים בחינוך הדמוקרטי. חרדים, מסתבר, הם בעלי חיים מסוג אחר לגמרי

לאחרונה עלתה רשת בורגראנץ' לכותרות כשחתמה על הסכם קיבוצי עבור עובדיה. הארגון היציג היה ההסתדרות הצעירה (זרוע של הסתדרות המבוגרת), והשמחה הייתה גדולה, שהרי מדובר בבני נוער שסוף סוף ישמרו זכויותיהם. נכון שממשכורתם המצומקת ינוכה 1% בכל חודש, מס לארגון היציג, נכון שהם יוכלו לפתח שם קריירות בנות 4- 5 שנים, אולי אפילו לקבל קביעות (שהרי ידוע שכל ילד בן 17 משתוקק להפוך המבורגרים כל חייו), נכון גם שההסתדרות הצעירה נלחמת בשיניים כנגד עבודת צעירים יהודים בשבת, על אף שזה היום בו הם יכולים להרוויח הכי הרבה כסף, ולכן משתוקקים לעבוד ביום בו הארגון היציג מתנגד נכון גם שמספרם של עובדי בורגר ראנץ', כפי שנמסר לתקשורת, לוקה, איך נגיד את זה, בבעייתיות גדולה .

כל ההודעות לעיתונות , ולכן גם הפרסומים שבאו בעקבות החתימה על ההסכם ההיסטורי ,התעקשו על 6000 עובדים, לא פחות. 6000 עובדים זה המון. באמדוקס עובדים 8000 איש, באינטל 9000 , במקדונלדס, הרשת הכי גדולה בישראל, מגרדים את ה-4000, אבל בבורגראנץ'- 6000 עובדים. לא פחות .הניסיון לאמת את המספר העלה בכל פעם את אותו הנתון – היחצן של החברה – דני לוי תקשורת -אמר 6000, ההסתדרות טענה- 6000 , ארגון הנוער העובד והלומד שחבר להסתדרות – גם כן. ואז התבררה האמת . בכל רגע נתון עובדים בבורגראנץ'  1400-1600 עובדים. זה הכל, רבע, 25% , מהמספר המוצהר. איך מגיעים ל-6000? על פי הערכות החברה בסניפים יעברו במהלך השנה הבאה 6000 עובדים, שהרי ידוע שבמקומות האלה (ובגילאים האלה) הדלת מסתובבת חזק במיוחד. אלה באים ואלה הולכים. ההסכם הקיבוצי המופלא שנחתם עם הילדים יכלול את כל מי שעבר בהנהלת החשבונות של החברה. זה לא מונע מהרשת להצהיר שזה מספר עובדיה.

למה בעצם? למה לא לכתוב למשל – ההסכם יכלול את 1600 העובדים הנכחיים, ואת אלה שיגיעו בהמשך? הסיבה פשוטה: לארגון היציג שהוקם רק לאחרונה דחוף מאוד להוכיח הישגים.ו-1400 או 1600עובדים הם לא 6000. המספר המופרך הזה טוב גם לבורגראנץ'. מה אכפת למנכל או לבעלים  שמישהו יחשוב שיש לו כל כך הרבה עובדים? זה מחזק את המותג, בעיקר מול האויבת הגדולה שיש לה, לכאורה, הרבה פחות.,וגם שם נלחמת ההסתדרות הצעירה על הסכם קיבוצי.

אף שכל הגורמים הנוגעים בדבר כבר יודעים שמדובר במספר שאין לו אחיזה במציאות,הגיעה למערכות העיתונים אמש עוד הודעה מדני לוי תקשורת "ביום ג', 25.6,  בשעה 11:00 יתקיים דיון בנושא עבודות בני נוער בחודשי הקיץ וזכויותיהם, בוועדה לזכויות הילד" כתב היחצן החרוץ "בדיון ישתתף מר יובל אורגד מבעלי רשת בורגראנץ', אשר לאחרונה חתמה הסכם קיבוצי עם כ-6000 בני נוער אשר מועסקים ברשת".

יש לקוות שעיגול המספרים של בורגראנץ' וההסתדרות הצעירה, מתחיל  ונגמר במספר העובדים.

נ.ב. לאחר הערה החליטו במשרד יחסי הציבור לתקן את ההודעה ל-2000 עובדים "בלבד". נו שוין.

לסילבן שלום אין כל סיבה להסתובב בחזה נפוח בין אולפני טלביזיה ותחנות רדיו. הוא יודע היטב שההצעה ההזויה שהוא מקדם זה מספר שנים: לחזור לעבוד בימי שישי ולנוח בימי ראשון – לא עברה, וכנראה לא תעבור. אחרי כמעט שנתיים בה פעלה ועדת קנדל לבחינת הנושא ( שהוקמה בסמוך למחאה, בעיקר כי ראש הממשלה רצה מאוד לזרוק עצם ולהשתיק את שלום שחיפש איך לחזור למרכז הבמה) הסתבר שההר הוליד עכבר. מה זה עכבר, בקושי כזה שינוח ביום א'.

ההצעה המקורית הייתה מהפכנית – להיות ככל העמים! זעק שלום מעל כל במה, ושכח שאנחנו לא ככל העמים.מה לעשות. לכל העמים אין שבת, אין כניסת שבת, אין תחבורה ציבורית שנעצרת במקרה המצוין בשלוש בצהריים, אין בג"צים שמכריחים את העסקים הפתוחים לרווחת תושבי העיר הכי חילונית במדינה – להסגר.

אנחנו מדינה יהודית- דתית , על כל המשתמע, מתוקף חוקי הסטטוס קוו, ולכן לא ניתן לשים אותנו בשורה אחת עם מדינות, נקרא להן, חילוניות.  הניסיון להפוך אותנו לעובדי יום שישי (שלוש שעות עבודה במקרה הטוב, פריון נמוך במיוחד, זיהום אוויר גדול ) כדי שהבורסה לא תעבוד ביום ראשון , והחניות בקניונים ירוויחו עוד קצת על חשבון כיסנו ההולכים ומצטמקים – היה רעיון בעייתי מלכתחילה. שלום באמת לא הצליח לקבל תמיכה אמיתית. הסתדרות הודיעו שישקלו, התעשיינים ישבו על הגדר והיחידים ששמחו היו שר התיירות סטס מיסז'ניקוב (שעבר מן העולם הפוליטי, תודה לאל) ואוריאל לין, נשיא התאחדות לשכות המסחר, שחשב שהגברת הצריכה ביום ראשון תעשה ללקוחות שלו טוב. אבל סילבן – פעם פוליטיקאי מרכזי והיום פוליטיקאי זנוח, עם אישה מצייצת, לא הרפה, וביבי הסכים לבדוק, והטיל את המשימה על  פרופ' יוג'ין קנדל, שהיה צריך את הבדיקה הזו כמו חור בראש.

והנה אנחנו שומעים, אחרי כמעט שנתיים,שכל מה שקנדל חשב שנחוץ הוא תוספת של ארבעה ימי חופש בשנה. קנדל צודק. אנחנו ראויים למספר ימי חופש נוספים בשנה בעיקר כי מספר ימי החופש של עובדי ישראל הוא מהנמוכים בעולם יחסית למספר ימי החופש של ילדיהם. הפער בישראל עומד על כ-50 ימים, בעוד בדנמרק או אוסטריה הוא עומד על 24. איך יוצאים מהסיפור הזה בלי לפגוע באף אחד? קנדל מציע עוד כמה ימי חופש – בלי להפוך את כל המשק על פיו ובלי לחזור לעבוד ביום שישי. יתכן כי הפשרה הסופית תהיה יום חופש נוסף אחד בחודש, שינתן בימי ראשון, וגם זה – כפיילוט.

השאלה היותר גדולה היא מה בדיוק אומרים ימי החופש החדשים האלה ? האם פירושם הרחבת הפער בין הורים וילדים, כיוון שגם הם יצאו לחופש, או שמדובר בחופש להורים? האם פירושם מתן עוד 12 ימי חופשה למורי ישראל למשל? ומה יעשו הורים במקצועות שלא ישבתו ביום ראשון  – נגיד עובדי במרכול או בחנויות בקניון או במפעלים, שוב הם יצטרכו למצוא פתרונות בכסף לילדים שלהם? האם יום חופש הנוסף יהיה זכות או חובה? איך ינהגו מקומות העבודה? כרגע, רב הנסתר על הגלוי.

מחד- הצעתו של שלום, פחות או יותר, עברה מן העולם מאידך – השלכותיהן של ימי החופש החדשים האלה צריכות גם הן להיבחן  בזהירות .

במדינה מתוקנת היו הרשויות דואגות לכל החוליות החלשות בחברה. קחו למשל את האוטיסטים, בעיה ההולכת ומחמירה. במדינה מתוקנת היה משרד הרווחה מקצה שטח, בונה בית, בוחר מפעיל, ומאפשר לאלפי אוטיסטים לחיות ולעבוד בסביבה מוגנת. אלא שישראל אינה מדינה מתוקנת.

בואו ניקח את בית הידידות , אותו הוסטל מדוגם שנבנה בימים אלה בתל אביב, וכבר עלה לכותרות כיוון שאחד מיוזמיו הוא שר האוצר הנוכחי.

אז ככה זה עובד: את השטח להוסטל שיאוכלס על  24 מטופלים בתפקוד גבוה, בינוני ונמוך, הקצתה עיריית תל אביב כבר ב-2008 , 2.7 דונם סמוך לצומת הקאנטרי. העירייה גם נותנת 60% הנחה בארנונה. עד כאן הכל בסדר, הגיוני, ואף מחויב המציאות. אין סיבה שרשות מקומית לא תקצה שטח בדיוק עבור הדברים האלה. הבעיה היא אחרת: כיוון שהעירייה היא זו שמקצה את השטח ללא תשלום, וגם המבנה שיבנה, לא מכספה, יהיה שייך לה בעצם – יש לה דרישות. על פי החלטת עיריית תל אביב במקרה זה יכנסו להוסטל רק תושבי תל אביב. גרים ברמת גן? אולי בגבעתיים? לא ולא. עדיפות מובהקת תהיה לתושבי העיר הגדולה.

בואו נלך עוד צעד שהרי שטח בחינם זה טוב, אבל לא מספיק. מי יבנה את הקומפלקס בו יגורו ויעבדו הדיירים? העירייה? לא. משרד הרווחה? נו באמת. עבור המבנה נדרשות תרומות. כך פונה אלו"ט, שנבחרה על ידי משרד הרווחה כמפעילת המקום (ומפעילה 15 הוסטלים אחרים ברחבי הארץ) להורי הילדים החברים בעמותה, ומבקשת שיעזרו לה לאסוף מיליונים.

לאלו"ט, גורם חיצוני, יש סטנדרטים. היא מפעילה רק הוסטלים שהוקמו לכל החיים (לא וילה שנשכרה על ידי המפעיל ובתום חוזה השכירות צריך יהיה לפנות ממנה את החוסים למשל), כך שיש לבנות מבנה גדול ובר קיימא, ובכל חדר יהיה אדם אחד. בהוסטלים שפועלים על פי קריטריונים שקבעה המדינה גרים שניים. "אלה הסטנדרטים שלנו" אומרים באלו"ט "אנחנו מפעילים בתים להורים שרוצים עבור ילדיהם יותר". המושג – הורים שרוצים עבור ילדיהם יותר – צריך היה להדליק אור אדום, אבל במשרד הרווחה לא רואים כל בעיה.

בחזרה לבית הידידות. מאז הוקצתה הקרקע החלה ועדת ההיגוי של ההורים, ביניהם יאיר לפיד (אז רק עיתונאי בכיר) ופעיל במיוחד בהתרמה, אמיר גולדשטיין, ידידו ואיש עסקים, וחמישה נוספים, כולם תל אביבים, לפעול עבור המימון. למה הורים לילדים אוטיסטים צריכים להתפנות מהטיפול בילדיהם ולגייס תרומות מן הגורן ומן היקב? תשאלו את משרד הרווחה.

עבור בית הידידות נאספו 11 מליון שקלים: קרן ר"שי וקרן הידידות, אליהם פנו ההורים לטענת אלו"ט, תרמו כל אחת מליון דולר, ואת השאר נתנו אנשים פרטיים. אלו"ט לא מעוניינת לחשוף את שמות התורמים הפרטיים בטענה מוזרה, אבל במציאות הקיימת אפילו מובנת – הם לא רוצים שכולם יתנפלו על התורמים "שלהם". כך לא נדע כנראה מי תרם, ולמה דווקא למטרה הזו. באלו"ט מבטיחים ש"אין שם אף טייקון". נו שוין.

סכום נוסף ניתן מטעם ביטוח לאומי – 4.4 מליון שקלים, ועוד 3 מליון שקלים צפויים להגיע מתשלומי הורים. תשלומי הורים? בהחלט כן. כל הורה נדרש לשלם עבור כל ילד, 150,000 שקלים טבין ותקילין. באלו"ט מספרים שוב ש"זה הסטנדרט" ומדגישים שהורים חסרי יכולת כלכלית יתכבדו ויגיעו לועדת חריגים ויקבלו פטור. לדבריהם 25% מכלל המשפחות אינן משלמות את הסכום. חשוב לציין שבהוסטלים אחרים הפועלים שלא דרך אלו"ט אין כל דרישה לתשלום הורים ראשוני.

עכשיו אחרי שהבנו שבחסות משרד הרווחה את הקרקע נותנת העירייה, את התרומות אוספים ההורים, ואת הבית מנהלת עמותה חיצונית על פי סטנדרטים שהיא קובעת שאינם סטנדרטים של המדינה, נשאלת השאלה מי יממן את הפעילות השוטפת. האם העירייה שקבעה שללא תל אביבים אין סיכוי להכנס? לא. האם אלו"ט? כמובן שלא. האם ההורים ? דווקא לא, וגם לא התרומות. מדינת ישראל היא המממנת את הבית, סך 14,000 שקלים לכל ילד בחודש.

עבור המדינה מדובר בדיל מצוין. זיל הזול. היא נותנת לגורמים אחרים – פרטיים , מלכרים, רשויות מקומיות, לעשות את העבודה, ומסתפקת בתשלום החודשי. אז למי שייך ההוסטל הזה בעצם? האם הוא ציבורי? פרטי? שייך למדינה? שייך לרשות? לשאלה הזו אין  תשובה.

עכשיו מגיעה השאלה האחרונה והקשה מכולן: מי מהמועמדים (זה המושג, נשבעת)  50 כאמור, יתקבל למוסד הנחשק, ומי לא יעבור את ועדת הקבלה (כן כן ,יש אחת כזו). באלו"ט טוענים שהקריטריונים הם מקצועיים לחלוטין, וכוללים התחשבות במצבו של האוטיסט, גילו ומצבו יחסית לקבוצה. בנושא בית הידידות הם גם מתעקשים שאף מקום לא נשמר, לאף משפחה. בדיקת המתקבלים מעלה את הנתון הבא: שישה מתוך שבעת ילדי ועדת ההיגוי של ההורים המתרימים התקבלו  למקום המצוין הזה, והשביעי לא התקבל, רק מפאת גילו.

בית הידידות, שיתאכלס, לשמחת לב יושביו באוקטובר הקרוב, הוא רק דוגמה לכל הפחים אליהם ניתן ליפול כשמדינה לא לוקחת את המושכות.

1. הורים נדרשים לבקש תרומות שלא ברור ממי מגיעות בעצם
2.  עצם הפעילות שלהם יוצרת מחויבות כלפיהם, במודע או שבתת מודע.
3. העירייה נותנת שטח בחינם ,אבל דורשת את המקום רק עבור תושביה.
4.  המימון החודשי (14,000 שקלים לילד) ניתן מכספי משלם המסים הישראלי,ממש  לא חשוב איפה הוא גר, אבל לא כל ילד יכול להתקבל.
5. המפעיל הוא גורם חיצוני בעל סטנדרטים משלו ,שדורש דמי השתתפות גבוהים
6. הסטנדרטים קובעים מספר קטן של חוסים, לכן נדרשת ועדת קבלה המסננת מחצית מן הפונים.
7. ניתן לפנות להוסטלים אחרים – בסטנדרט הרבה יותר נמוך במקרה הטוב, ובמקרה הרע להתמודד עם האוטיסט הבוגר בבית, מטלה , שלעיתים,אין קשה ממנה.

כך יוצר משרד הרווחה במו ידיו אוטיסטים סוג א' ואוטיסטים סוג ב'. בקצב הזה יגיע גם זמנם של אוטיסטים סוג ג', זה רק ענין של זמן. כל מה ששר הרווחה השתקן שלנו, מאיר כהן, צריך לעשות, הוא להמשיך לטפח את המודל העצוב והבעייתי הזה, ולזמזם לעצמו בכל בוקר את המנטרה הכי חשובה: להפריט, להפריט, להפריט. 

תגובת אלו"ט: "אלו"ט מכחישה בתוקף כל קשר בין קבלת הילדים לבין העובדה שהוריהם סייעו לתרומות. העובדה שילדי שישה מבין שבעת המסייעים התקבלו נובעת רק מן הסיבה שהם עמדו בכל הקריטריונים של ועדת הקבלה המקצועית שבחרה את המועמדים".

שלשום התקשר אלי אריה מירושלים. אני לא מכירה את אריה, אבל הוא פתח ואמר שהוא אזרח מעורב ואכפתי, ויש לו סיבה להתלונן. אריה עלעל בעיתון השבוע וגילה את מבצע החלפת המקררים של משרד האנרגיה, בו מדובר בסבסוד בן 60% ועד 2000 שקלים ממחירו של המקרר החדש, החסכוני, תמורת המקרר בן 7 השנים לפחות, שזולל אנרגיה.

קרא אריה את הפרטים, שמח, ורצה לצ'פר את ביתו הסטודנטית במקרר חסכוני ונאה. כשהתקשר גילה שהמבצע לא מיועד לה. "תקראי את המודעה" הפציר בי "המדינה שוב נותנת לחרדים".

נכנסתי לאתר משרד האנרגיה והמים כדי לבדוק האם אריה צודק. מסתבר שמדובר במבצע נאה: 13,000 מקררים יסובסדו בעלות כוללת של כ-24 מליון שקלים. הוא מיועד הפעם למי שקוראים במשרד האנרגיה "אוכלוסיות זכאיות".

וככה כתוב באתר: "המבצע מיועד למקבלי הבטחת הכנסה, מקבלי השלמת הכנסה, זכאיות לדמי מזונות מביטוח לאומי" עד כאן הכל בסדר. מכאן הפיוזים של אריה נעשו פחות רגועים "אברכים הזכאים ל"מלגת לימודים ועידוד השתלבות אברכי כוללים בתעסוקה", ולסטודנטים הנכללים בשתי קבוצות הסיוע של ה"קרן-הסיוע לסטודנטים של משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה", אשר להם לפחות ילד אחד".

"לכמה סטודנטים נזקקים בישראל כבר יש ילד אחד או יותר? " התמרמר אריה "הרי ברור שמדובר במתי מעט, בעוד אברכי כוללים יש אלפים. שוב נותנת המדינה לחרדים, ומוסיפה, לכאורה לשם איזון, סטודנטים, שלא באמת יכולים לקבל את ההטבה".

מסתבר שהבעיה קשה עוד יותר: אכן מקבלי אבטחת והשלמת הכנסה, וכן זכאיות לדמי מזונות מביטוח לאומי, הם אנשים שממוקמים בעשירונים התחתונים ביותר, ואין סיבה לא לעזור דווקא להם, אלא שבנושא האברכים מדובר בלא פחות מאחיזת עיניים: מי הם אותם אברכי כוללים הזכאים ל"מלגת לימודים ועידוד השתלבות אברכי כוללים בתעסוקה"? האם מדובר באנשים שאוטוטו יוצאים ללמוד ומשם לשוק העבודה? ממש לא.

על פי נתוני משרד הכלכלה (לשעבר התמ"ת) מדובר בכ-11,000 איש, כולם נשואים להבדיל מבחורי הישיבות הרווקים בדרך כלל, שנחשבים לעניים שבעניים בקבוצה החרדית, ומקבלים מלגת קיום נוספת מהמדינה בסך כ-1000 שקלים בחודש.  לסכום הזה קוראים "מלגת לימודים ועידוד השתלבות אברכי כוללים בתעסוקה", אבל מעשית מדובר בדרך נוספת של המדינה להעביר כסף תחת שם פרו אקטיבי שמשתלב יפה גם עם הנטיות הנוכחיות. חשבתם לרגע שיש דיפרנציאציה בין אנשי כוללים מסוג אחד לאחר?  שמצ'פרים את אלה שרוצים ללמוד או לעבוד? ממש לא. ה"מלגה" מתקבלת אחרי מבחן הכנסה בסיסי, ואין בינה ובין יציאה ללימודים או עבודה דבר. הבנת את זה, ברוך?

עכשיו בואו נבדוק את הסטודנטים הזכאים. גם כאן מדובר באוכלוסיה החלשה ביותר באותה קבוצה. על פי נתוני המל"ג מדובר ב-5500 סטודנטים נזקקים, בערך מחצית ממספר האברכים. אז אריה צודק או  טועה? על פניו מדובר במבצע חשוב שמסייע לאוכלוסיות חלשות באמת, אלא שאין ספק כי לאברכי הכוללים יש יתרון מספרי גדול על הסטודנטים העניים בעלי הילד האחד. מרגיז עוד יותר שהמדינה משתמשת בכינויים מלבינים למיניהם, שלא לומר בישראבלוף המוכר  כדי לגרום למישהו לחשוב שמדיניות השוויון בנטל כבר כאן.

ממשרד האנרגיה והמים נמסר:

"בעצה משותפת עם משרדי הממשלה הרלבנטיים ועם המוסד לביטוח הלאומי, החליט המשרד להוסיף למבצעים להחלפת מוצרי חשמל קבוצות זכאיות נוספות. מדובר בקבוצות בעלות רמות ההכנסה הנמוכות ביותר שהוגדרו על ידי המוסד לביטוח לאומי ומשרד החינוך. רשימות הזכאים מועברות למערכת הניהול של הפרויקט על ידי מוסדות אלה. זהו המבצע הראשון שקבוצת האברכים כלולה בו. מדובר באברכים בעלי לפחות 3 ילדים מתחת לגיל 18 ובעלי הכנסות נמוכות. כמו כן, לאור הביקוש הרב במבצע זה, במידה והמשרד יערוך מבצעים נוספים בעתיד לאוכלוסיות הזכאיות, תישקל הוספת אוכלוסיות נוספות". בנוסף ממשרד האנרגיה מרגיעים ומספרים כי הבת של אריה יכולה ליהנות ממבצע אחר, שמתקיים גם היום לכלל האוכלוסייה, אך תנאיו, יש להודות, אינם כה טובים.