תפיסה מקובלת קובעת שבעלי מוגבלויות הם תחום לא רווחי. זו הסיבה בגללה רוב המטפלים באוכלוסיה הכה חלשה הזו, הם גופים ללא כוונות רווח, עמותות למיניהן, או במקרה הממש טוב – המדינה.  יובל אקשטיין, זכיין ותיק של משרד הרווחה (משרד הרווחה מפריט את נושא הטיפול בבעלי מוגבלויות  לזכיינים חיצוניים) הוכיח השבוע שזה ממש לא נכון. מה זה לא נכון, הכי לא נכון שיש.  ממש בימים אלה הוא רושם אקזיט אישי נאה כשהוא מוכר כמחצית – 49.9% – משלוש החברות שהוא בעליהן, לזכיין אחר – חברת דנאל, שעוסקת בעיקר בכח אדם וסיעוד, אבל נכנסה גם לתחום הטיפול בבעלי מוגבלויות.

מדובר בחברות הנקראות  "בית לי" "קהילה מוגנת", וגם חברת "שירותי חינוך", מעין רשת חינוך קטנה ופרטית, המיועדת לילדים בחינוך המיוחד, ומפוקחת על ידי משרד החינוך.  סך הכל כוללות החברות האלה 43 מסגרות שונות, רובן לטיפול בילדים בעלי פיגור שכלי, אבל לא רק.

על פי ידיעה שפורסמה במרץ 2013  מדובר בשלוש חברות רווחיות  בהחלט. ב-2012 הגיעו הכנסותיהן  ל-169 מליון שקלים והרווחים– 16 מליון שקלים בשנה. במונחים עסקיים טהורים אולי לא מדובר בסכום כסף אסטרונומי, אבל במונחי בעלי מוגבלויות, יובל אקשטיין הוא טייקון.  השבוע, אחרי 25 שנו פעילות, החליט שהתעייף והוא רוצה לצאת באופן הדרגתי מהתחום. מכירת שלוש החברות שלשלה  מ-33 מליון שקלים.

 מה  הבעיה בעצם? האיש עבד קשה שנים רבות, יצר לעצמו מוניטין מצוין (על זה אין חולק),  הרגיש שמיצה את שליחותו החברתית – עסקית, ועכשיו מוכר את מה שבנה לקבוצה ציבורית שיכולה להרשות לעצמה לקנות אותו.  חשוב גם לזכור שהכל נעשה בחסות משרד הרווחה, שמאפשר ליזם הפרטי לשמור על אחוז רווח מסוים כדי לעודד עוד ועוד אנשים להיכנס לתחום.  הכל חוקי, הכל בסדר, הכל על השולחן, ובכל זאת המחשבה על אדם שהפך למיליונר בזכות טיפול בילדים בעלי פיגור שכלי , קשה לעיכול, ולא רק מהכיוון הפסיכולוגי.

 בעוד בעולם העסקי ה"טהור" השאת רווחים היא הבסיס עליו עומדת החברה שמסתמכת על מקורותיה(מכירות, הלוואות, משקיעים) הרי שחברות המטפלות בבעלי מוגבלויות נסמכות בעיקר  על שני גורמים : הורים, ומדינה.

 עבור כל  אוטיסט שנמצא במסגרת מחוץ לבית מקבל הזכיין  14,000 שקלים בחודש, וזה שלוקח על עצמו לטפל בבעלי פיגור שכלי מקבל בין 7000-11,000 ש"ח.  במקביל, כל הורה לילד בעל צרכים מיוחדים גם  יודע לספר כמה הוא מוסיף  מכיסו כדי לשפר את תנאי ילדיו במוסדות הקיימים.  בהוסטלים של אלו"ט, למשל, נדרשים ההורים לא רק לעזור בגיוס התרומות להקמת הבית (16 כאלה ברחבי הארץ)  אלא לתת גם סכום ראשוני גבוה – 150,000 שקל – עבור התנאים המשובחים של ילדיהם. אקשטיין, אגב, טוען שבמסגרות שלו ההורים לא מוסיפים דבר.

אבל הוא בכל זאת מרוויח, ומסתבר שהרבה. לאקשטיין לא נח לחשוב על עצמו כמיליונר,  בשיחה ביננו הוא נשמע כמו בחור נחמד וצנוע. גם עובדיו צנועים, אבל זה כי אין להם ברירה. אקשטיין עצמו  מודה שבתחום הזה מרוויחים מעט, וגם רוב העובדים שלו  מרוויחים  רק קצת מעל שכר מינימום. זה לא משנה את רמת הטיפול כנראה. מסתבר  שרמת שביעות הרצון מהמסגרות הפרטיות גבוהה יותר מאשר באלה הממשלתיות, עם זאת, האם יכול להיות  שפתיחת כפר לילדים שסובלים מפיגור שכלי היא  יזמות סטנדרטית שבסופה אקזיט? המציאות הישראלית  מלמדת  שכן.

גם אם הכל חוקי וכשר,האנומליה הזו מקוממת. הטענות לא יכולות להיות מופנות ליזם זה או אחר שעושה את עבודתו נאמנה ומרוויח על פי כללי משרד הרווחה, אלא  למשרד הרווחה – שוב משרד הרווחה, המפריט את עצמו  לדעת.

 משרד הרווחה  לא אמור לתת לכל חברת כח אדם שמחפשת דרכים נוספות להתרחב כלכלית, לחדור לתחום כה רגיש. אז הוא לא אמור, אבל הוא עושה את זה בכיף. בואו לא נתבלבל, דנאל לא הייתה קונה מחצית מעסקיו של אקשטיין- באישור משרד הרווחה! –  אם היא לא הייתה חושבת שמדובר פה בתרנגולת שמטילה ביצי זהב. בניגוד לאנשי המגזר השלישי, בדנאל, לא מתיימרים, ולא עושים, שום דבר לשם שמיים.

הטיפול בילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות הוא תחום שדורש  אנשים טובים, שירוויחו משכורות טובות וינהלו את התקציב באופן מאוזן, לא למטרת רווח, יחד עם המדינה,לטובת הילדים.  טייקונים, עדיף שיישארו בתחומי הנדל"ן הרומני, ויהלומי הדמים בנמיביה. אסור לעשות כסף על גבם של בעלי מוגבלויות .

עוד פוסט בנושא: כך יוצר משרד הרווחה אוטיסטים סוג' א', אוטיסטים סוג  ב' http://blogs.haaretz.co.il/taliherutisover/740/

 לא מעט עיתונאים בישראל עושים היום את עבודתם מבלי  לצאת מהמערכת. הם מגיעים לשם בבוקר, הם יוצאים בערב, הם עובדים קשה. את כל הראיונות הם עושים בטלפון, תמיד בטלפון. גוגל גם הוא מאוד עוזר. הסיכוי שעיתונאי המערכת יפגשו את המרואיין בסביבתו הטבעית קלוש במיוחד. אם הוא באזור תל אביב הם עוד עשויים להטריח את עצמם לאיזה בנין משרדים מפואר, כזה שאפשר להגיע אליו במונית שהמו"ל משלם. אם הוא ממוקם, חלילה, צפונית לצומת גלילות, או דרומית ליפו – צריך להפעיל שופל, בולדוזר קטן, כדי לגרום להם להזיז את התחת המלכותי מהכסא הנח, שכבר קיבל  יפה כל כך את צורתו.

 לא מעט עיתונאים בישראל 2013 לא חושבים שהם צריכים להקדיש זמן למרואיין שהם עומדים לתת לו חמישה עמודים בגיליון סוף השבוע. "לנסוע עד לגליל?" אומר לעצמו העיתונאי המבועת "ממש להיכנס לאוטו, להתניע, ולנהוג 200 קילומטר, כדי להתרשם במו עיניי מהסיפורים שמספר לי האיש עבור כתבת הצבע שמכרתי לעורך? לא מוגזם קצת להשקיע יום שלם (יום שלם!) באיסוף הצבע? אני בכלל תל אביבי, אין לי אוטו, להתחיל להתרוצץ  עכשיו במערכת ולשכנע איזה עורך בכיר לתת לי אחד? מי צריך את הכאב ראש הזה? כמו תמיד אני ארים טלפון, אתקתק במהירות 3000 מילה, ואשלח צלם. הוא ממילא לא תל אביבי שצריך לבזבז את זמנו היקר על מושאי הכתבה שלו. שיעבוד".

אין לי מושג מה  בדיוק עבר בראש של צחי כהן, כתב ידיעות אחרונות, שמסר כתבת ענק על הסטנדאפיסטית ה"בדווית" שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון. סביר להניח שלו היה מגיע ל"כפרה הגלילי" כדי לפגוש אותה ואת "בעלה", אולי כמה מ-"17 ילדיה", ב"פחון הקטן בו היא מתגוררת", הוא לא צריך היה לתת הסברים מורכבים מאוד לעורך שלו היום, ולספוג פגיעה קשה במוניטין העיתונאי.

לא רק ירידה במחירי המודעות הורגים את הפרינט. גם הטלפון, והלחץ לשחרר אלפי מילים, ומהר, יחד עם התחושה שמה שלא בתל אביב (עדיף בבית קפה תל אביבי) לא קיים.  עיתונאי המערכת הם אנשים שלא פגשו את השטח מזמן. "השטח" שלהם הוא בדרך כלל המסדרון בין פינת הקפה לפינת העישון, וזה מצליח, עובדה. עד שזה לא.

עיתונאים עצלנים לא נולדו היום. סיפור מפורסם אחד, על עיתונאי מאוד מפורסם, מתאר איך התבקש לעשות כתבת צבע על יוסי שריד כשגר לפני המון שנים בקרית שמונה. שריד הופתע לגלות שהפרופיל מתחיל בתיאור צבעוני של הכניסה לביתו, על אף שהעיתונאי מעולם לא היה שם (מזכיר קצת את תיאור הפחון בידיעות?) שריד לא התעצל והרים טלפון למו"ל, שכעס, מאוד כעס, אבל פטר את העיתונאי בנזיפה. אם העיתונאי שפרסם את ה"בדווית", יגיע רחוק כמו אותו עצלן של פעם, אולי באמת אין סיבה לצאת מהמערכת.

"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", נאמר  בפרקי אבות, ובעשרת הדיברות נכתב:לא תגנוב, אלא ששני העקרונות האלה לא מיושמים לאחרונה בתקשורת הישראלית.

כולנו מכירים את תחקריני תוכניות הבוקר החביבים, שמתקשרים לקבל מספר טלפון של מרואיין שלך, שרק הבוקר התפרסמה עליו כתבה בעיתון. אני תמיד נותנת את המספר המבוקש, ובשמחה, ומבקשת גם שיזכירו שהסיפור פורסם לראשונה בדמרקר. "ברור" עונה לי התחקירן הנמרץ, ושוכח ברגע שהוא מניח את השפופרת.  "פורסם לראשונה"? קרדיט לכתב? הצחקת אותו.

לפני מספר חודשים פרסם כתב בכיר בטלביזיה כתבה על נושא שלא היה בתחום סיקורו הסטנדרטי. אותו נושא  סוקר אצלנו ארוכות, ובכל זאת לא בחלו בטלביזיה במושג "חשיפה". בפעם השלישית ששמעתי על ה"חשיפה" שלא הייתה, פניתי לאותו כתב, שהיה מספיק ישר כדי להתנצל ולתקן, אלא שלא תמיד זה ככה. אחת מגניבות הקרדיט הגדולות שנעשו לאחרונה הייתה בזמן פרסום סיפורי אלון חסן מנמל אשדוד. משך שנתיים התפרסמו כל הסיפורים שהופיעו בטלביזיה, מעל דפי הארץ ודמרקר. האם מישהו חשב שמגיע להם קרדיט על חשיפה ראשונית ? לגמרי לא.

אתמול (יום א' 8.7) נשבר עוד שיא קטן. בחדשות השעה תשע של גלי צה"ל שמעתי על סיפור שנחשף "לראשונה!" על מילואימניקית של אל על שפוטרה בשל היציאה למילואים. הכל בסדר רק שה"סקופ"  נחשף ארבעה ימים קודם לכן בהרחבה (כפולה נאה+ הפניה מהשער) בדמרקר. בגלי צה"ל עשו פולו אפ, ושידרו  קלטות שבעיתון (בכל זאת, נייר) היה קשה לשמוע, אבל הסיפור כולו, כולל אותם מרואיינים, אותו דיון על חוק המילואימניקים ואותה תגובה של אל על, פורסם קודם בעיתון. האם מישהו חשב להוסיף 4 מילים קטנות , נגיד – "כפי שפורסם לראשונה בדמרקר"? אל תצחיקו. בתחנה הצבאית טוענים שלא ידעו, על אף שבעלי העניין נשבעים שהעבירו את הנושא לכתב השטח יחד עם הכתבה. ונגיד שלא ידעו – האם כתב רציני לא מקבל כזה סיפור ושואל את השאלה הראשונה המתבקשת: "בלעדי?". גם גוגל, אגב, יכול היה לעזור.

בואו לא נתבלבל. אני בעד פולו אפים. מאוד בעדם. הם מחזקים את הסיפור, ומביאים אותו לתודעה של קהל נוסף, אבל הרחבה שנעשית בפולו אפ היא לא חשיפה ראשונה, וקרדיט למי שכן חשף – צריך לתת.

גניבת קרדיטים הפכה לסוג של מכה, עוד מכה, שנוחתת על ראשי העיתונאים. הדבר חמור לא רק כי הוא מרחיק את הגאולה (זו רחוקה מאיתנו ממילא, כרגע) אלא כי מדובר בפגיעה ישירה של עיתונאי בקולגה.

לעיתונאים בישראל 2013 יש מעט מאוד נכסים. הם עובדים קשה, משתכרים מעט, מותקפים מכל עבר (על ידי מי שכתבו עליו, ועל ידי מי שלא), מקום עבודתם עומד תחת  לחץ קיומי, ומו"לים בעייתים  (סימפטיה גדולה לעובדי "מעריב") עושים איתם  הסכמים שלא שווים את הנייר שחתמו עליו. הנכס היחיד של עיתונאי היום הוא שמו, אותו קרדיט מפורסם שנותן לו את הכבוד, ואת המוטיבציה, להמשיך ולפעול בזירה כה בעייתית. האם יתכן כי ייגנב דווקא על ידי קולגות ?

יושב כבודו האבוד של הקרדיט, ומייד, ובא לציון גואל.

נ.ב. אחרי התוכנית בה פורסם סיפור אל על "לראשונה!", משודרת תוכניתה של יעל דן. כיוון שנכנסתי לאוטו יצא לי לקלוט  סוף של ראיון אותו סיימה במשפט אחד מופלא : "תודה", היא אמרה למרואיין, "ויש לציין כי הסיפור הובא לראשונה במגזין ג'י של גלובס".  אולי עוד יש תקווה.

לא צריך להיות הוגו צ'אבס כדי להיקרא דיקטטור. דיקטטורים יש סביבנו למכביר, ולכולם אותם מאפיינים. בין אם מדובר בבוס שלכם, במנהל בית הספר, בראש ארגון עובדים יציג, או בראש מפלגה, הנה כמה קוים משותפים שניתן למצוא אצל כולם:

1. הם נבחרים בבחירות דמוקרטיות. תמיד בבחירות דמוקרטיות. הקלף הזה הולך איתם לכל מקום. "אני נבחרתי בבחירות הדמוקרטיות!" הם נוהמים מול כל מתנגד חצוף ומעז-פנים, "בחירות דמוקרטיות!". אם מסתכלים לתוך ה"בחירות הדמוקרטיות" מגלים פעמים רבות שמדובר באחד מהשניים: או מספרים שבצפון קוריאה היו גאים בהם – נגיד עופר עיני שבבחירות הקודמות זכה ביותר מ-90% – או בחירה תוך ירידה משמעותית בכח, עליה לא מדברים.הסיבה פשוטה: בפעם הראשונה הם משתלטים על מנגנוני הכח בצורה כזו שאף אדם עם ראש בריא לא מעז להתמודד. בסבב הבא, וגם בזה השלישי, נראה בדרך כלל  כרסום משמעותי. עיני איבד למעלה מ-30% תמיכה למשל. מעניין בכמה יזכה אבי לוזון, יו"ר התאחדות הכדורגל, אם ירוץ לקדנציה הבאה. זה לא אומר שהם לא נבחרים שוב ושוב. בבחירות דמוקרטיות כמובן.
2. דלתם תמיד פתוחה.  אף דיקטטור לא יודע שהוא כזה. בתפיסתו האישית הוא באמת עושה טובה לאנושות כשהוא מסכים לעשות עבורה את התפקיד המלוכלך. דיקטטור? הצחקתם אותו, הוא הרי איש של אנשים, דלתו תמיד פתוחה. דלתו אכן תמיד פתוחה, אבל רק למי שהוא בוחר. אנשי שלומו נכנסים ויוצאים ממשרדו כאילו היה שלהם. כולם מכירים אותם, כולם יודעים לנקוב בדיוק בשמות. כל האחרים יכולים לחפש אותו. עבורם הדלת היא תקרת זכוכית, שכל זמן שהוא יושב על כסאו הרם, אין סיכוי לפרוץ.
3. אנ"ש , אנ"ש, אנ"ש . הדיקטטור הקטן שלנו יודע איך לעבוד. הוא מקיף את עצמו במלחכי פנכה, אסקופות נדרסות שאין סיכוי שיגיעו מספיק גבוה בעצמם. הם יודעים את זה, הוא יודע את זה. הקרבה אל מקור הכח משליכה קצת אבק כוכבים גם עליהם, שלא לדבר על תפקידים, משכורות נאות, וטובות הנאה חביבות אחרות. תמיד יש לו, לדיקטטור, את המוציא והמביא, אנשים שמוכנים לעשות עבורו הכל. לפעמים קוראים להם נתן אשל, לפעמים שמות זכירים במיוחד כמו שטרן חלובה. חשוב לשים לב שמדובר באנשים שהולכים איתם שנים. קבוצה קטנה שנצמדת את הריח הרע,ונהנית מכל רגע. לפעמים הם פשוט בני משפחה. אח של עופר עיני מחזיק את סיעתו של האח היותר מפורסם בהסתדרות, ובת זוגו מנהלת בכיף את רשת עמל ששייכת, כן כן, להסתדרות. משפחת לוזון היא משפחת לוזון, ועל שרה כבר אמרו הכל. אם פגשתם דיקטטור חפשו את המעגל הקרוב אליו, לפעמים קוראים לו ה"סילבניה". תמצאו שם תמיד את אותם אנשים. בלעדיו אין להם קיום.
4. ויש גם נושרים - מי שלא מסוגל להגיד אמן לראש הועדה המסדרת, נושר בשלב זה או אחר. המצפון שלו לא מאפשר  להיות עוד מריונטה בתיאטרון הבובות הזה, תגידו את זה לעדי קול, החכית המתלבטת של "יש עתיד". (הבא,אני מהמרת, יהיה עופר שלח השתקן. ואולי בעצם לא). שווה גם להגיד לה להיזהר, כי גילויי עצמאות ברורים מידי לא מתקבלים בעין יפה בסביבתו של הדיקטטור. הוא צריך שקט תעשייתי, ואז, גם אם היו נאמנים מאוד, הם נעלמים. לפעמים קוראים להם סטס או אנסטסיה, אם זה אהוד ברק קוראים לו אלדד יניב.
5. הם אלגנטיים כמו קיפוד – השבוע שמענו את  לוזון אומר שמה שרקוב זה המח של זליכה. או יה. את המכתב של רן ארז, ראש ארגון המורים ודיקטטור בזכות עצמו, על האמהות שמחפשות בייבי סיטר ולכן טוענות שיש לקצר את החופש הגדול, אתם לא רוצים לקרוא. אלגנטיות היא לא דרכו של הדיקטטור, ולמה שתהיה?  כח, כח ועוד כח הוא שם המשחק. אלגנטיות היא לאנשים חלשים.

 והנה בשורה אחת טובה. עושה רושם שהולכת ונגמרת עונת הדיקטטורים. האנשים האלה, שעומדים בראש ארגונים שונים, ונדמה להם שגם השמיים הם לא הגבול, מגיעים לסופעונה. באווירה הציבורית החדשה, זו שלא מוכנה לקבל פקודות, חוסר שקיפות, פעולה בגניבה, שלא מוכנה להעלים עין מנפוטיזם, שחיתות, תפקידם שניתנים לאנשים הלא נכונים, או מעטפות כסף שעוברות מיד ליד, באווירה הזו הולך הבלון של הדיקטטור ומאבד אוויר. אולי בכל זאת, משהו משתנה כאן.

בארוחת שישי האחרונה שמעתי סיפור מטריד: בגן ילדים חילוני אחד, בעיר רחוקה, מתרחשת פעילות מעניינת בכל ארוחת עשר: הילדים בודקים מה שמו להם ההורים בתיקים, ומתחלקים לישיבה ליד "שולחנות בשריים" ו"שולחנות חלביים". הגן אינו דתי, הילדים לא באים מבתים דתיים, גן חילוני פשוט בפיקוח משרד החינוך. לאחרונה זכתה אמא אחת, ששלחה עם בנה הפעוט  ארוחת עשר, הכוללת כריך פסטרמה ומעדן, לשיחת טלפון נוזפנית. "בשר וחלב?" שאלה הגננת בתדהמה, "באיזה שולחן בדיוק ישב, הילד?". האם המופתעת, הציעה לאכול את הכריך בשולחן ה"בשרי", ולעבור עם המעדן לשולחן ה"חלבי". "זה לא יקרה" פסקה הגננת, והעבירה מסר פשוט – בשר וחלב באותה ארוחת עשר – לא בגנינו.

כל המקשיבים לסיפור הזה, כולם חילונים למהדרין, הרימו גבה. "את הולכת לעשות עם זה משהו?" שאלה אחת המקשיבות. "לא" ענתה האם, שכדרכן של אמהות לילדים קטנים, שגם מתחזקות קריירה, עסוקה בעיקר בלעבור את היום, ואין לה כח לתקן עולם. במטרה להבהיר את עמדתה הלא לוחמנית, גם המשיכה והסבירה שהילד יהיה בגן שנה נוספת, ואין לה כל עניין בחינוך הגננת על גבו. אז היא לא תכניס לארוחת העשר בשר עם חלב. ביג דיל. הם גם עושים  קבלת שבת.

"אבל יש הבדל בין נגיעה במסורת יהודית לבין כפיית אוכל כשר על ילד שמגיע מבית לא כשר" ניסה  אחד השומעים לשכנע, ונתקל במשיכת כתף. לאמהות עם ילדים קטנים וקריירה, כאמור, יש דברים יותר חשובים לעסוק בהם עכשיו.

חבר אמריקאי ששמע את הסיפור, הוסיף  משלו: על הורים בפרבר יוקרתי , ולא דתי בעליל, נאסר לשלוח לבית הספר כריכים עם חמאת בוטנים. בכיתה של הבן למדו ילדים שסבלו מאלרגיה, וילדי הכיתה – יחד עם הוריהם- התבקשו להתחשב. "מה ההבדל?" שאל האיש. שאלה טובה.

התשובה נובעת, כמובן, מאופן ההחלטה. התחשבות זה טוב, הוראה על רקע דתי המנוגדת לדרך חייך, זה רע. נגיד שאותה גננת הייתה אוספת את הורי הילדים בתחילת השנה ומעלה את הסוגיה על הפרק. יתכן כי ההורים, רובם חילוניים – הרי דתיים שנושא הכשרות חשוב להם שולחים את ילדיהם לגנים כשרים –  היו מתקוממים, או  דווקא נעתרים מרצונם הטוב לבקשה. לו הייתה כאן החלטה וולונטרית – מי אנו שנלין.

במקרה הזה- לא שאלות ולא התחשבות. במדינת ישראל הדתית, בה אין תחבורה ציבורית בשבת, קנסות מוטלים על מוכרי חמץ, ויס והוט נדרשים להסיר את ערוצי הקומדיה בתשעה באב, מחליטה הגננת מה טוב ומה רע לילדים, ועוד נוזפת בהורים החילונים שלא הולכים בתלם.

כיוון שמדובר בגן מפוקח, פניתי למשרד החינוך המנוהל היום על ידי רב, כדי לבדוק מה בדיוק המדיניות . הבשורה הטובה:  מדובר ביוזמה מקומית נלוזה. ממשרד החינוך נמסר: "בגנים ממלכתיים (חילוני) אין נהלים המחייבים לנהוג על פי דיני כשרות". יש רק לקוות כי הורים חילוניים ידעו להיות קצת יותר אסרטיביים מול גננות אסרטיביות לא פחות.

שיטוט בדו"ח סיכום שנת הפעילות של נציבות שירות המדינה (2012) משול לסיפור מתח שרק מעטים הם השותפים לו. בין היתר מתאר הדו"ח פעילות נגד עובדים שסרחו. שימו לב למה מסוגלים עובדי מדינה (סך הכל 67,000 במשרדי הממשלה או יחידות הסמך ) לעשות.

"העובדת במשרד המשפטים נהגה כמעשה שגרה לנצל את הכפיפות לה לביצוע עבודות פרטיות: סידורים בבנק יהב, משרד הרישוי, מעבדה לתיקון טלפונים סלולאריים ועוד. כמו כן דרשה העובדת שיערכו עבורה קניות מזון, יסיעו אותה למקומות שונים, יבצעו עבודות שמרטפות (ללא תמורה), ניקיונות בביתה וכן עבודות פרטיות נוספות לרבות החתמת (עובדים) על ערבויות עבור הלוואת שלקחה מהבנק". מי העובדת? שאלה מצוינת. אם זה תלוי בנציבות – לעולם לא נדע.

הנה עוד סיפור על "יועצת משפטית כבר 15 שנה", על פי הגדרת הדו"ח, שהעסיקה את מזכירותיה בהקלדת העבודות של ילדיה, וכן שירותים פרטיים נוספים. היא הושעתה ועומדת מול בית דין משמעתי. מי היא היועצת משפטית מקסימה, שגם השתמשה בביטויים גזעניים ומעליבים כלפי עובדיה? אין סיכוי שנדע.

עוד אחד? קדימה: "העובד נהג להגיע למקום עבודתו בבית החולים, להחתים כרטיס ואחרי כמה שעות לצאת לעבודות פרטיות, מבלי שהיה לו היתר. העובד גם נהג לשלוח את אחד מבני משפחתו בשעת סיום העבודה, כדי שיחתים את הכרטיס על מצב יציאה". מי העובד המסור? נכון. בנציבות יודעים.

הנה עוד אחד: "בעקבות תלונה נפתחה בדיקה שהעלתה כי עובד שירות הביטחון הכללי הטריד חיילת מילולית ופיזית", מפרט הדו"ח, "בעקבות החקירה הסתיימה העסקתו של העובד". נהדר. עכשיו אנחנו יודעים על מטרידן אמיתי, שב"כניק, שמחפש עבודה במגזר הפרטי. מעניין כמה נשים הוא יטריד במקום עבודתו החדש.

האבסורד מגיע לשיאו כשהנציבות מפרטת, בדרכה המיוחדת, שני סיפורים שהיו בכותרות. הראשון הוא סיפורו של "מנהל לשכת רה"מ" , כמו שהוא מוגדר, שצילם איברים מוצנעים בגופה של עובדת וחיטט לה במיילים. שמו לא מוזכר, אך כן מוזכרת "עסקת טיעון" בעקבותיה "סיים את תפקידו". לא קלון, לא החלטה כי האיש לעולם לא יהיה עובד מדינה, לא פירוט שמו, נתן אשל למי שלא זוכר, ולא בטיח. טוב שיש עיתונים.

הסיפור השני, גם הוא בעילום שם, מתאר "בכיר במשרד התחבורה". הבכיר הוא לא פחות ממנכ"ל המשרד, אלכס לנגר, שנהג לנצל מינית את עובדותיו הישירות, ואף להעניק להן טובות הנאה שונות אחר כך. היה רעש, הייתה חקירה, האיש הודה. מנחשים איך זה נגמר? "הסדר טיעון". הדו"ח מוסיף בגאווה גם "נזיפה חמורה", "פסילת משכורת" ושימו לב לעונש החמור – "פסילה לצמיתות ממשרד התחבורה" .וואוו. ומה במשרדים אחרים?

נציבות שירות המדינה מזכירה לי קצת את הקיבוצים של פעם (ואולי גם היום). את הכביסה המלוכלכת הם לא מכבסים בחוץ. הנציבות היא גוף עצמאי, יש לה בית דין משמעתי, אפשרות להגיש תובענות, וכלים אחרים ל"טיפול" בעובדים שסרחו, אבל הכל קורה בתוך הבית פנימה, ואם כבר מדווחים, אז בעילום שם, כדי שאותם עובדים איומים ימשיכו לעשות בשוק הפרטי את מה שאי אפשר לעשות בחסות המדינה.

אפרופו נתן אשל, אלכס לנגר ואותו שב"כניק מקסים, מסתבר שמספר התלונות בנושא הטרדות מיניות עלה מ-110 ב-2011, ל-154 בשנה שאחרי. בדיקת החלוקה למשרדים מעלה כי  משרד הבריאות הוא שיאן התלונות (לא מדובר ברופאים, רק בעובדי המשרד) 45 בשנה. אחריו צועד עוד משרד גדול – משרד החינוך, עם 35 תלונות. בחברת הדואר הקטנה נרשמו 11 תלונות ובביטוח הלאומי עוד 10. במשרד לאיכות הסביבה לעומת זאת לא נרשמה אף תלונה. ברשות שדות התעופה נרשמו 7 תלונות ובמשרד הביטחון – רק 3. העובדה שמספר התלונות עלה, יש בה כדי לבשר טובות – הרי לכולנו ברור שההתנהגות הזו הייתה שם תמיד, אבל נשים פחדו להתלונן, ואולי עכשיו קצת פחות. ניתן רק לקוות שכל אישה תיידע מייד את הגורמים הרלוונטיים, לא רק אם גבר מטריד אותה במישור המיני, אלא גם אם אישה אחרת מבקשת ממנה לנקות לה את הבית.

הדוח המלא להנאתכם

http://www.civil-service.gov.il/NR/rdonlyres/B6561A7E-BD1A-4AB6-8E54-077283C809B7/0/NsmReport2012full.pdf

מודה ומתוודה, את חדשות שישי התחלתי אתמול בערוץ 10. ארבעת הגברים בחליפות השחורות שישבו בערוץ 2 עשו לי לא נעים בגב. היה שם משהו רציני וכעוס וחסר חוש הומור באופן קיצוני. האולפן הבהיר של ערוץ 10, זה שישבו בו גם שתי נשים – טלי מורנו וגלית חמי – וגם פרצופים שאינם חמורי סבר סטייל אהוד יערי – נגיד  בן כספית-  שימחו אותי יותר אחרי שבוע מתיש.

בערוץ 10 שומרים על אווירה משועשעת, לא רצינית מידי, משהו יותר קל. נכון שיש שם גם  מולטי טסקינג תמוה – טלי מורנו היא לא רק מנחה, אלא גם פובליציסטית (כי אין מספיק פובליציסטים אמיתיים במדינה הזו), וכמובן כתבת שטח (אבל לא על הנושאים הרציניים באמת).  גם טלי בן עובדיה לא רק עורכת המהדורה כולה, אלא חתומה על כתבות. ההצלבות האלה אולי חוסכות כמה גרושים לערוץ 10,  אבל האצילות מחייבת, נקרא לזה ככה, לשמור על גבולות מקצועיים  (אף אחד לא יודע מה חושבת יונית לוי  על  הטייקונים , אבל כולנו יודעים שהיא אינטליגנטית נורא). בערוץ 10 מתקיימת גם עוד תופעה מטרידה. אוהבים לפרגן  שם אחד לשני . הפעם גדי סוקניק קיבל דחקה על לילה כלכלי, התוכנית בהנחייתו, והפאנל צהל משמחה. למרות הדברים האלה  חשתי באופן הסובייקטיבי לחלוטין, שאם כבר לצפות בחדשות שישי בטלביזיה, יתכן שדווקא למהדורה הזו יש פוטנציאל לא רע  לתפוס את המשבצת בה שולט ערוץ 2 ביד רמה.

ואז הגיע קרי. בבת אחת הכל התבלבל.  שני האולפנים דיווחו כי תיכף ידברו  על חידוש המשא ומתן, ובאותו רגע הפכה בועת הסבון של ערוץ 10 מעט מיותרת. שתי כתבות שאוהבים לקרוא להן "צבע", תפסו מקום של פרשנות חזקה. נכון שטרנסג'נדרית מקרית ביאליק היא נושא מעניין (גם כשהעורך תוקע  עוד ועוד קלוז אפים של טלי מורנו דווקא), והקוביות של דודי בלסר משובבת לבנות ובנים את העין (בעיקר את אלה של גיל ריבה שמתמחה בכתבות חנופה שאין דברים כאלה בכלל), אבל אני, ואולי זו רק אני, חשבתי שכשמזכיר המדינה האמריקאי מודיע בעמן על חידוש המו"מ הישיר, אני רוצה לשמוע עוד קצת על הנושא הזה.

ערוץ 10 , איך נגיד את זה, לא סיפק את הסחורה. בן כספית הלך מהר מידי הביתה, אלון בן דוד, כתבנו הצבאי,  נאלם דום, ומול השידור הלווייני הרע של קרי פתאום נראו הגברים בחליפות השחורות אלטרנטיבה הרבה יותר מתאימה. הסוכריה על מקל  החדשה של ערוץ 10, קלילה, בועתית, מרחפת, לא הצליחה להתמודד עם הפריצה המהותית הראשונה. קרי היה גדול עליה. דודי בלסר היה בול.

אם כך ימשכו הדברים נזכה לדיכוטומיה ברורה: בימים כתיקונם, כשבחוץ השמש קופחת וכל מה שאפשר להכיל זה חשבון נפש עמוק של דוגמן, חדשות ערוץ 10 הן המקום להיות בו. כשרוצים לעסוק בנושאים חשובים, כנראה שזה יקרה בעזרת המהדורה הותיקה. לו רק היו מגייסים שם מלבישה קצת יותר יצירתית, מכניסים גם אישה או שתיים לפאנל, וזוכרים שהומור הוא לא תמיד מילה גסה.

נ.ב. תופעה חדשה ומעצבנת הם אותם כתבים, תמיד גברים, שיושבים באולפן ועסוקים בעיקר בהסתמסות עצבנית תוך כדי שידור. הסיכוי שמישהו  מעביר להם באותו רגע סקופ שתיכף ידברו עליו, קטן עד לא קיים. איך אני יודעת? כי אף אחד לא פורץ לשידור תוך כדי הסתמסות ואומר- ברגע זה נודע לי . זה נשמע טוב בסרטים, במציאות זה בדרך כלל לא קורה. אז מה עושה אותו כתב חרוץ ומסתמס? מנצל את הזמן המת הזה לענייניו. זמן מת? סליחה, הזמינו אותך להשתתף בפאנל, כנראה שיש לך מה להגיד, אולי שווה לך להיות מרוכז לרגע בדברי המשתתפים האחרים, אולי סתם לכבד את מי שמדבר עכשיו. כנראה שלא. נשאלת רק השאלה איפה בדיוק הבמאי  כשצריך אותו ,ולמה הוא לא דואג שהמסמס האינטנסיבי יכבד את הצופה בהעלמות זריזה.

יש משהו מעצבן באדם שמגיע למערכת ומייד רוצה לעמוד בראשה. בדרך כלל זה יהיה גבר, בדרך כלל יהיו לו הישגים קודמים מסוימים, תמיד יהיה לו בטחון עצמי מוחלט שהוא מתת אלוהים עלי אדמות, לכן אסור לוותר על שירותיו. בדיחה עצובה אחת כזו יושבת היום במשרד האוצר . שיעתוק מסוים שלה ניתן למצוא היום גם במפלגת העבודה. אראל מרגלית קוראים לו, אך הגיע, וכבר הוא רואה עצמו מועמד ראוי להחליף את ראש המפלגה.

האיש נמצא בכנסת שלושה חודשים, עוד לא העביר חוק רציני אחד, עוד לא עשה איזו שהיא מהפיכה, רוב העם בכלל לא יודע מי הוא, אבל האג'נדה שלו ברורה – שלי אאוט, היא עושה נזק, הוא,חסר הניסיון הפוליטי המינימלי, יביא את הבשורה .

למרגלית אצה הדרך ,ויש לו, לכאורה, על מה להסתמך. הוא היה איש הייטק מצליח, הקים קרן הון סיכון ,בנה תוכנית מעניינת לפיזור הייטק ברחבי ישראל, והשקיע מיליונים מכיסו כדי להיכנס לכנסת הזו. עד כאן הכל בסדר. איש ראוי עם רקורד של עשייה, אבל מרגלית מוכיח לאחרונה שהוא לא בהכרח רוצה לעשות, הוא רוצה כח. למה לו להתגלגל במסדרונות השלטון, ללמוד איך עובדת השיטה, להיות חבר כנסת משפיע או איזה ראש ועדה, לעשות עוד תפקידים בתוך הסיעה ומחוצה לה, להכיר את המערכות ולהשתפשף? למה באמת ? כבר עברו שלושה חודשים שלמים, וכל מה שמרגלית עושה זה לעזור בריסוק הפנימי של המפלגה שלו –עצמו, ובהענקת עוד ועוד סיבות למצקצקים בלשונם לתהות שוב – איך מפלגת העבודה עושה את זה, כל כך יפה, לעצמה.

 מרגלית לא לבד. ליחימוביץ' יש עוד יריבים, רק  שבניגוד למרגלית – הם לא הגיעו אתמול. על כבל והרצוג אפשר להגיד הרבה דברים, אבל רקורד של עשייה ציבורית יש להם. כשאומרים כבל זוכרים זכויות עובדים ופעילות למען מילואימניקים, כשאומרים הרצוג זוכרים את משרד הרווחה, כשאומרים מרגלית נזכרים בקושי במכתב  נזיפה בוטה שכתב ליו"ר, שלא הסכימה להתקזז – מכתב שעוד לפני שהגיע לידיה כבר היה בידי העיתונאים – וגם הודעה "דרמטית" שלא ישב בפאנל שאין בו אישה, כי פמיניזם זה באופנה כרגע. אגב, לא ברור אם ההצהרה הזו גם עמדה במבחן המציאות.

לאחרונה החליט מרגלית שירים את דגל ביטול חובת גיל הפרישה מהעבודה. למרגלית יש חושים טובים.הוא מבין לאן הולכים הדברים שיעשו כותרות, ומצטרף. זה יפה. פוליטיקאי צריך לחוש את המיית לב העם. מרגלית החליט להגיש הצעת חוק, אבל לא במושב הזה, אלא  בהבא. זה לא שינה את ההחלטה להביא את זה מייד לעיתונות, ואם עיתון אחד לא ייקח– ייקח  אחר. כדי שחוק כל כך חשוב ודרמטי  יעבור, נדרשת עבודה פרלמנטרית עצומה. לא ברור אם מרגלית בכלל לא יודע את זה, זה גם לא ממש חשוב. הוא תוקע דגל, מצייר סביבו עיגול, ורץ לפרסם.

יש שיגידו כי מרגלית עושה בחכמה כשהוא מכניס את הרגל בדלת. הוא מבסס את עצמו כאלטרנטיבה, אם זה לא יקרה הפעם, אז אולי בפעם הבאה. הטכניקה מוכרת, ולמרגלית יש מספיק זמן, וכסף ,כדי להחזיק מעמד, בעיקר כשהעבודה בוחרת את אנשיה  בממוצע אחת לשנה וחצי – שנתיים, אלא שמרגלית, אם לא יזהר, יגרום לאנשים להיזהר ממנו. חוסר צניעות, רצון להגיע גבוה מידי מהר מידי, חשיפת יתר לתקשורת/פייסבוק, ואמירות שאין להן כיסוי אמיתי, עוד עלולים לפגוע בקרדיט הלא רע שאי אפשר לקחת ממנו. מכריו קוראים לו "בולדוזר", אבל הכלי הזה, שיכול להזיז דברים, יכול גם להרוס.  עצירה מתודית לאימוץ ענווה, למידה, עשייה משמעותית, נחוצה כאן, או שהשם המבטיח הזה, אראל מרגלית, יהפוך לעוד קוריוז בדברי ימי הכנסת.

תארו לעצמכם שבוקר אחד אתם פותחים את העיתון ומגלים הזמנה לכנס גברים. על הבמה עומדים גברים בלבד, והנושאים הם נושאים שמעניינים גברים, ולכן הנשים היחידות בכנס הן בעיקר המלצריות. כמה שעות היו חולפות עד שעיתונאית זו או אחרת, הייתה עולה על זה בקול צעקה?

 תארו לעצמכם שיום אחד מתעורר עיתונאי, ומחליט להקים בפייסבוק תא עיתונאים. לעיתונאיות הרבות הוא מסביר שבאמת אין להן מה לעשות שם, הרי מדובר בנושאים שמעניינים רק עיתונאים (כאילו באמת יש כאלה), ובכנס שהוא יוזם, על אף שהוא מאוד אוהב נשים, וכבודן במקומן מונח, יהיה על הדלת שלט וירטואלי אך ברור: הכניסה לנשים אסורה. כמה דקות, לדעתכם, יחלפו עד שכל ארגוני הנשים יתנפלו בחמת זעם על היוזמה?

המציאות הזו כבר כאן, רק שלא מדובר בגברים. לאחרונה אנחנו רואים עליה מבורכת בכח הנשי, ובשילובו בשיח הציבורי, אלא שאותה עליה מביאה איתה התנהלות בעייתית: קודם הדרתם אותנו? שנים היינו בצל כשאתם במרכז? זמן הפיי-באק הגיע. נקמה! עכשיו אנחנו, שצעקנו תחת כל עץ רענן "שוויון!", שכעסנו שדחקתם את רגלינו ולא רציתם לשמוע, עכשיו אנחנו נעשה לכם בדיוק את אותו דבר. הדרת נשים רע, הדרת גברים זה כיף.

אין כמו קורבן שקם על רגליו, אין כמו ציבור מדוכא שזכה פתאום לכח.

 זו טעות כמובן. הצפת טסטוסטרון היא עניין בעייתי מאוד, אבל הצפת אסטרוגן גם היא לא חגיגה גדולה.

בעיה נוספת נוצרת כשההתנהלות הבעייתית הזו מולבנת על ידי המושג "העדפה מתקנת". בואו לא נתבלבל. העדפה מתקנת לערבים באקדמיה אין פירושה כיתה שלמה של בני המגזר הערבי, אלא כיתה מעורבת שיש בה 20% סטודנטים ערבים לפחות, כמצבם באוכלוסיה. באותה מידה העדפה מתקנת בדירקטוריונים לא קובעת שמעתה ואילך 100% מהחברים תהיינה חברות. העדפה מתקנת הוא מושג שפועל כדי לזרז שוויון, לא כדי לאפשר השתלטות עוינת.

מאכזב לראות מה עושות היום נשים עם כח, מאכזב לראות גברים שותקים מול התופעה. עצוב להבין שבדרכנו הצודקת למעלה הצלחנו לסרס את הקול הגברי, בדיוק כמו שאלפי שנים הוא סירס אותנו. נשים חייבות להיות הלפיד שלפני המחנה, יותר חכמות, יותר חזקות, יותר מאוזנות. הן חייבות להמשיך ולהלחם בכל הכח עבור שכר שווה, מספר שווה בהנהלות, מקום שווה על הבמה, אבל מי שקוראת מעל כל במה "שוויון!" צריכה לדעת לקחת אותו על חובותיו וזכויותיו, (כן כן, זהבה, גם בנושא גיל הפרישה).

הדרת נשים חייבת לעבור מן העולם, אבל היא לא יכולה להיות מוחלפת בהדרת גברים. איזון – זו התשובה.

תארו לכם שמוסד גדול ומכובד, כזה שכולם מכירים את שמו, מכריז על תחרות. לא סתם תחרות – תחרות ארצית! האם הייתם מניחים  שעובדי אותו מוסד מכובד יכולים להשתתף בה?

נניח שהיו משתתפים – בניגוד לכלל מאוד מקובל שאוסר על השתתפות עובדים ובני משפחותיהם בכל מה שיכול לתת טובת הנאה המיועדת לקהל הרחב –  האם הייתם מניחים ששניים מתוך ששת העולים לגמר יהיו עובדי המוסד עצמו, אחד מהם אפילו עובד בכיר?

עכשיו נניח שעלו אותם עובדי מוסד לגמר התחרות ה"ארצית", האם הייתם מעלים בדעתכם שבחבר השופטים ישבו נשיא המוסד, מי שמעסיק את אותם אנשים, ועוד עובד בכיר, יקשיבו בעניין רב לפרזנטציות, ולא יצאו מהחדר כאשר העובדים שלהם, או הקולגות, מציגים?

האם הייתם מקבלים בהבנה מצב בו שני השופטים מתוך המוסד, אחד כאמור עומד בראשו, לא רק שלא פוסלים עצמם מהצבעה, אפילו יוצרים מיני-קמפיין עבור מתמודד "שלהם", שהפתעה –הפתעה, גם מנצח?

בסצנריו הזה, שהתרחש השבוע, לא השתתפו עבריינים. נהפוך הוא. בחדר הדיונים ישבו אנשים מוכרים מאוד בקהילה, כאלה שהחינוך הוא אחד מאבני היסוד של מהותם, אנשים שלא הייתם מעלים בדעתכם ש"יעקמו" תהליכי מנהל תקין. לא רק  שהאנשים הטובים האלה קיימו תהליך לא –אתי, שכולו ניגוד אינטרסים חמור, הם בכלל לא הבינו מה הבעיה.

בשנים האחרונות אנחנו רואים את חיישני האתיקה שלנו הולכים ומתמוססים. נכון שכולם מדברים על שקיפות וטוהר מידות, העיתונים מפרסמים תחקירים קשים, מחולקים פרסים לחושפי שחיתויות, ובתי הכלא מלאים אנשים שנגעו בגועל נפש, ובכל זאת נדמה כי יותר ויותר אנשים סולחים לעצמם בדרך למעלה.

מאיפה מגיעות הרמאויות, לכאורה, קטנות האלה? מאיפה מגיע הצורך של אנשים ישרים בדרך כלל, לעצום את עיניהם מול בעיה? לחץ להוכיח? צורך בשליטה? איסוף של כח? ניצחון בתחרות האין סופית של החיים?

ניתן להניח כי אותו מוסד מכובד מאוד רצה שהתוצר המנצח יגיע מקרבו, כדי להוכיח זכות קיום בספירה התחרותית בה הוא פועל, אלא שבדרך להוכיח כמה אני חזק, חכם, מיוחד ויצירתי – נשכחת הדרך. אז מעגלים  פינה או שתיים, יוצרים ניגודי אינטרסים, מספרים איזה סיפור למצפון המתעורר, העיקר להגיע קצת יותר רחוק.

לאחרונה ראיינתי את אלדד יניב, האיש שחזר בתשובה אישית ומנהלית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יניב תיאר איך מתחילה שחיתות: "אף אחד לא מגיע אליך עם מעטפות של כסף" הוא אמר "זה מתחיל בקטן. הוא שואל אותך אם תוכל לעזור לו להעביר את העניין הפשוט הזה, שנמצא בתחום האפור. בשלב הבא, אחרי ששיתפת פעולה, הוא יבקש להלבין משהו קצת גדול יותר, וכחלוף הזמן תמצא את עצמך מחזיק בציפורניים קיר חלקלק, ויודע שאו טו טו, אתה מחליק לתהום".

השבוע העמיד את עצמו מוסד אקדמי מכובד אחד, בראשו של מדרון חלקלק. אנשיו בכלל לא שמו לב שהם עושים את זה. הם בטח לא היחידים. ניקיון כפיים הוא עסק טריקי, בעיקר כשאתה לחוץ להוכיח הישגים, ויש לך כח לשלוט במצב.

אנשי אקדמיה, בארץ ובעולם, אמורים לחקור וללמד, אלא שרבים מהם, ברשות ובסמכות, עושים דברים נוספים. הם מופיעים בכנסים ויועצים לחברות, עומדים בראש ועדות שונות, ורבים מהם, בעיקר אלה מתחום הכלכלה ומנהל עסקים, גם משמשים כדירקטורים חיצוניים בחברות ציבוריות. עד כאן הכל בסדר, אפילו יותר מבסדר אם הם עושים את תפקידם הנוסף  נאמנה, כך שלא נוצרת בעיה מול תפקידם האמיתי – מחקר, לימוד ובאופן כללי חינוך הדור הבא של אנשי העסקים בישראל. אלא שלא תמיד זה ככה.   

ביום שישי האחרון התפרסמה במוסף הארץ כתבתם המצוינת של גידי וייץ ויורם גביזון, שהוכיחה צעד אחר צעד, כמה קלה הייתה ידו של בנק הפועלים על קו האשראי, כשמדובר היה במקורבים. כך למדנו כולנו כי הלוואות בעשרות מיליונים ניתנו ללא בדיקה מינימלית, אבל רק למי שהיה קרוב לצלחת. אם הייתם מנסים אתם, אחד העם, לקבל הלוואות ענק מהסוג שקיבלו החברים של ציון קינן, או החברות של שרי אריסון, היו זורקים אתכם מכל המדרגות.

דני דנקנר, פעם יו"ר הבנק, היה הכוכב הראשי של הכתבה. בין הסיפורים השונים תואר זה  שסיבך אותו באמת: דנקנר שכנע את הבנק להעביר 25 מליון דולר לקרן RP, שקנתה את נכסי חברתו המתמוטטת, אלרן, תמורת תיווך בעסקת קניה של בנק תורכי (פוזיטיף), שלא יצאה, בסופו של דבר, לפועל. הסכום האמיתי שאמורה הייתה הקרן לקבל היה 5 מליון דולר.

על פי הטענה, דנקנר לא סיפר לבנק על ניגוד העניינים בו הוא נמצא. בתוך הסיפור הגדול הזה קלטה עיני שם של אדם נוסף: "גם פרופ' רונן ישראל, שהיה באותה תקופה דירקטור מקרב הציבור באלרן (כאמור, שייכת לדנקנר) ובמקביל שימש כדירקטור בבנק הפועלים, נמנע מלהצהיר על העניין האישי שלו באישור הפיצוי ל-RP" כותבים גביזון ווייץ "ישראל נכח גם הוא בדיון בפברואר 2008 בדירקטוריון בנק הפועלים, שבו אושר הפיצוי המופלג לאותה קרן, שכה תרמה לקופתה המצומקת של אלרן".

יתכן שאינכם מכירים את השם פרופ' רונן ישראל, אבל אם אתם תלמידי תואר ראשון או שני במנהל עסקים בבינתחומי, אתם מכירים אותו היטב. ישראל הוא מומחה למימון במקור, שעוסק בשנים האחרונות בעיקר בחינוך ליזמות. מאות סטודנטים עוברים בכל שנה באותו מרכז שהוא עומד בראשו, המקדם פעילות שטח ומעודד את הצעירים לתרגל יזמות עסקית וחברתית, בסביבה בטוחה. פרופ' ישראל הוא איש חביב ולא מעונב, ולסטודנטים יש אליו גישה ישירה. כמו עם רוב אנשי הסגל בבינתחומי, הם מדברים איתו ישר בגובה העיניים.

בחזרה לפרשת דנקנר. כחלק מהחקירה שפתחה המשטרה נחקר גם ישראל באזהרה, אך בניגוד לדנקנר, לא נמצאה נגדו תשתית ראייתית לגיבוש כתב אישום. גם אם לא נראה אותו (וטוב שכך) בבית המשפט, אין ספק שמדובר בהסתבכות.

האם ידע על קשריו האישיים של דנקנר עם הקרן שקיבלה סכום אותו לא הייתה אמורה לקבל מבנק הפועלים, אך לא דיווח? סביר להניח שכן, הרי היה דירקטור בחברת אלרן שש שנים תמימות (2002-2008 ) ובמקביל (2007-10) גם דח"צ בבנק הפועלים.

אם ידע ולא דיווח, מדובר במעילה קשה באמון הציבור אותו הוא אמור לייצג, אם לא ידע – נשאלת השאלה מה בדיוק עשה באלרן כל כך הרבה זמן, והאם שימש חותמת גומי או דירקטור שעושה את תפקידו ברצינות. עכשיו נשאלת השאלה איך הוא מתרץ את החוויה הבעייתית הזו לאלה שעומדים להיות הדור הבא של אנשי העסקים, אותם הוא מלמד?

ואולי בכלל צריך לחשוב על זה בצורה קצת יותר רחבה – אולי פרופסורים לכלכלה ומנהל עסקים דווקא לא יקבלו אישור לשבת בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, שיכולות לסבך אותם בפעילויות אותן יצטרכו להסביר בהמשך. כאמור, יש להם המון אופציות: כנסים, ספרים, הרצאות בתשלום גבוה, ועדות שממנה ראש הממשלה כדי להמליץ המלצות שחלקן הפעוט מתקבל וכולי, הכל קשור באופן הדוק לפעילות הליבה אותה בחרו לעשות בחייהם. חוקרים ומרצים באקדמיה יכולים לעשות המון דברים כדי להתפיח את משכורתם החודשית, ולתרום מהידע הרב שצברו גם מחוץ למגדל השן, רק שלא ישרתו אנשי עסקים. פרופ' ישראל אמור להוות דוגמה ומופת ליזמי העתיד, הסיפור הזה לא ממש עוזר לו.

פרופ' ישראל בחר שלא להגיב בנושא.

אז פרנקל פרש. הוא כבר לא יהיה (שוב) נגיד בנק ישראל. כך בשקט בשקט הולכת ומתפנה הזירה למי שהייתה שם מלכתחילה, רק שראש הממשלה שלנו , שמחפש שמות זוהרים, לא שם לב.

הכל התחיל בסביבות אפריל-מאי, כשסטנלי פישר הודיע על פרישה ובורסת השמות החלה לגעוש.

אל קו הגמר נדמה היה שמגיעים שניים: פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב ו(ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה, וד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד והמועמדת הטבעית להחלפה.

הסיכויים נטו לטובת טרכטנברג: גבר, אשכנזי, פרופ' לכלכלה מהארוורד, מכיר היטב את מסדרונות השלטון משלל תפקידיו הציבוריים וגם המורה הפרטי הראשי לכלכלה של שר האוצר. טרכטנברג נשמע אומר שהוא בכלל לא רצה את התפקיד, ראש הממשלה קרא לו (מזכיר מישהו?). אחרים טוענים שהוא ראה בעצמו מועמד מתאים עם, או בלי, קריאה מראש הממשלה. מן הצד השני עמדה קרנית פלוג, אישה, 30 שנה בבנק, לא מקורבת לשר האוצר וגם לא לראש הממשלה. הנגיד פישר סימן אותה כמחליפתו הראויה, אבל פישר לא מחליט.

טרכטנברג פרש מן המרוץ כשהסתבר לו שראש הממשלה מחפש "שם בינלאומי". פלוג נשארה. כסיוויל סרבנט נאמן יש לה תחושת חובה. כמי שכבר נמצאת בבנק היה ברור שהיא תמלא את מקומו של פישר עד שיוחלט המחליף הסופי. בזמנו פורסם שביקשה את תמיכתו של שר האוצר. היא הכחישה. פלוג, כמו הרבה נשים גם בתפקידים בכירים, חלשה מאוד בשיווק עצמי.

ואז הגיע פרנקל, ברעש וצלצולים ותמיכת שר האוצר וכמובן ראש הממשלה. הוא בא "לעשות מילואים", נעתר לבקשת הרשויות ועזב את סיר הבשר לטובת המקום הקטן והבעייתי הזה. למינויו של פרנקל היו לא מעט מתנגדים. זוכרים לו היטב את קריסת AIG בראשה עמד כסגן יו"ר, את עיוורונו כלפי הסימנים למשבר הכלכלי העולמי ואת הצהרות הוורודות שפיזר ערב הקריסה. במקביל החלו לרחף שמועות באשר להצלחתו כיו"ר החטיבה הבינלאומית בבנק ההשקעות ג'יי פי מורגן.

אחרי פיצוץ הפרשה ההונג קונגית (קרדיט לאמיר אורן מהארץ) נשאלה השאלה האם לפרנקל יהיה לאן לחזור. כדי להבין את הסוגיה  ההיפותטית הזו, פניתי ליועץ התקשורת שלו. הלה כעס למשמע השאלה. מה זה כעס, השתולל. הוא טען שלא רק שבג'יי פי מורגן מאוד מרוצים מפרנקל, הם גם האריכו את החוזה שלו בשנים רבות.

עכשיו תגידו לי אתם, נגיד שמאריכים  את חוזה העבודה  שלכם, ובדיוק מתקשר עיתונאי לשאול אם, סתם בשביל הדוגמא, פוטרתם, כמה זמן ייקח לכם להוריד את הסיפור מהשולחן – 10 שניות של שליחת המייל עם חוזה ההארכה? דקה שלמה, במידה ואתם רוצים לשמור רק את החלק הזה ולהשחיר את שאר הסעיפים? אולי שעה תחלוף עד שתגייסו את המעסיק המרוצה שלכם שישלח לעיתונאי החטטן הודעת אישור ותמיכה?

את הסכם הארכת החוזה של יעקב פרנקל לא קיבלנו עד היום, וגם לא כל תשובה מהבנק. זה לא לגמרי מפתיע. גם לא יצא לי לפגוש את הקולגה המפורסמת  שביקשה מפרנקל לאסוף עבורה תיק חליפות יקר, ולוקחת את האשמה על עצמה, או מכתב פשוט משלטונות הונג קונג, המתנצל על הפגיעה בשמו הטוב של האיש החשוב הזה.

בין אם החוזה הוארך והקולגה אכן אשמה, ובין אם לאו, פרנקל פרש בצלילים צורמים, והתפקיד נשאר פתוח. מי ממלאת אותו ממש עכשיו? נכון. קרנית פלוג עושה את העבודה עבור כולם, בשקט אופייני, ובלי אף כתם שדבק בעברה.

עכשיו נשאלת השאלה מה יקרה בהמשך. "המקומי" (טרכטנברג): הלך, "הבינלאומי "הלך גם כן. האם לביבי, האיש שיש לו עכשיו הסכם שלום על הראש, יש כח נפשי להתחיל עוד סבב בדיקות מתיש, שסופו עלול להיות פדיחה נוספת, או אולי יבין  את מה שצריך היה להבין מלכתחילה, וייתן את התפקיד לאישה הנכונה?

ראש הממשלה הוא לא היחיד בסיפור. נשאלת השאלה אם פלוג, גם היא בן אדם, בכלל תרצה תפקיד אליו לא נבחרה מלכתחילה. יועציה צריכים להזכיר לה את בני גנץ. גם במקרה שלו ניסו למנות אדם אחר, והמציאות הביאה להתעשתות, עליה איש לא מתחרט היום. פעם שלישית – נגידה.

מודעה בת רבע עמוד הבוקר, בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" : "לימודי שיווק פוליטי", זועקת הכותרת תחת הלוגו "הבינתחומי הרצליה".

מדברי ההסבר אנחנו למדים על תואר שני בממשל, לא פחות, שמציע "תוכנית מיוחדת המכשירה לשיווק מועמדים, מפלגות ומדינות, ברשתות חברתיות ובמדיה חדשים" (כך במקור). בין המרצים: ראובן אדלר (ראשון ברשימה), אייל ארד (שלישי ברשימה) וגם מרצים אורחים מאוניברסיטאות בחו"ל. פירוט התוכנית נעדר, אבל בואו נחשוב על כמה שיעורים מגניבים מאוד שילמדו בשנה הבאה בתוכנית המיוחדת לתואר שני בשיווק פוליטי בבינתחומי:

שיעור ראשון: תמיד חלמת להיות לוביסט? אין בעיה! אנחנו נלמד אותך לקרוא לעצמך "משווק פוליטי" ולהרגיע את ייסורי המצפון.

שיעור שני: תיפטר כבר מייסורי המצפון! (פלוס טיפים להסרה סופית בלי שיכאב. ממומחים!)

שיעור שלישי: למה עשרת הדיברות ממש לא בעניין שלנו – שקר בלי למצמץ, גנוב מלקוחותיך כמה שרק אפשר, הרץ מועמדים בלתי ראויים רק כי הם מוכנים לשלם. חזור על המשפט – זו העבודה שלי, אם אני לא ארוויח מזה – ירוויחו אחרים.

שיעור רביעי: המציאות נראית ככה? מה פתאום?? אצלנו תלמד איך לעשות את הספין של החיים (ולקרוא לזה ספין, ולא רמאות בסיסית או הסחת דעת צינית במיוחד וכשרה לגמרי, נגיד, יציאה למלחמה). בפייסבוק, בטוויטר, בעיתוני סוף השבוע ובחדשות של ערוץ 2 ו-10, כל הכלים כשרים לספין המופלא שלך. תחרות ספינים נושאת פרסים גם בכיתה, הספינולוג המנצח יקבל מייד עבודה!

שיעור  חמישי: חשבת שאנחנו רק בתיאוריה? אצלנו יוצאים גם לשטח! שיעורי התגנבות לכנסת בלי שאף אחד יגלה מי אתה. אימוני פזצטות ושיעורי התחמקות על הדשא ליד בית הספר ליזמות על שם שלדון אידלסון (בואך בית הספר לקיימות של כי"ל ובז"ן).

שיעור שישי: אתיקה, אתיקה, אתיקה. כן שמענו על זה, מה הנושא הבא?

שיעור סיכום: כך תקים מוסד מרשים שמשנה את פני החינוך האקדמי בישראל, ועבור בצע כסף תלמד את הסטודנטים שלך שאין סיבה  לעשות משהו מועיל, אם אפשר ללמד איך ללכלך את הידיים בקידום כל מוצר ורעיון שישמחו את מנהל הבנק שלך. הרי זו המטרה בהשכלה גבוהה? לא?

אחרי שכתבתי פה השבוע על מנהל מרכז היזמות בבינתחומי שנחקר באזהרה במשטרה בפרשת דנקנר בהיותו דירקטור, ואחרי שמישהו הסב את תשומת ליבי לעובדה שגם אייל סולגניק מ-IDB  הוא ממחנכי הדור הבא של הבינתחומי, מה הבעיה להעסיק את ראובן אדלר ואייל ארד, מומחים ידועים במדיה חדשה, בגיבוש נפשם הרכה של הספינולוגים הצעירים. הלוגו של הבינתחומי הרצליה כולל עוד שתי מילים – מנהיגות העתיד. נו שוין.

בהנחה שאתם לא סטודנטים למשפטים, או חובבי נוסטלגיה קיצוניים, סביר להניח שלא נתקלתם במושג אגודה עותומנית. ולמה שתתקלו? מדובר במוסד ישן-נושן, כזה שאמור היה לעבור מזמן מן העולם, אך הוא חי, קיים ובועט, ועל השאלה מי צריך אותו יש רק תשובה אחת – אלה שנהנים מן הפירות.

הכל התחיל ב-1909, כן כן, כשעל פי החוק העותומני נרשמה קבוצת אנשים שרצתה לפעול תחת דגל אחד למטרה שאינה כוונת רווח, כאגודה. הסטאטוס קבע כי נדרש תקנון, מוסדות נבחרים, והכי חשוב: פעילות לתועלת הציבור. רק דבר אחד לא קבע החוק הזה – מי בדיוק מבקר את פעילות האגודה.

השנים חלפו ואגודות ועותומניות צצו כפטריות אחרי הגשם עד שב-1980 נפל דבר – חוק העמותות נכנס לספר החוקים הישראלי וקבע כי לא עוד. מעתה תוקמנה עמותות שתרשמנה אצל רשם העמותות, תהיינה כפופות לפיקוחו וכמובן לפיקוח מבקר המדינה. חלק נכבד מאותן עמותות עותומניות אכן שינו פאזה. וחלק לא. למה לא, אתם שואלים? למה כן? למה לתת לגורם חיצוני דריסת רגל בארגון שהיה בשליטתך המוחלטת עד עכשיו? שקיפות? נו באמת.

מסיבה לא ברורה חוק העמותות אינו מחייב ארגוני עובדים להפוך לעמותות, ומאפשר לאגודות העותומניות העבשות האלה, להמשיך ולהתקיים, ואכן ארגונים ספציפיים לקחו את הלקונה הזו בשתי ידיים. סקירת גוגל פשוטה ("אגודות עותומאניות בישראל") מעלה שמות לא מפתיעים: הסתדרות המהנדסים, הסתדרות הרוקחים, הסתדרות המורים (שנמצאת עכשיו הרבה בכותרות בזכות התנהלות בעייתית במיוחד), ההסתדרות החדשה כמובן, וגם המון ארגונים שמתחילים במילה התאחדות: התאחדות המלונות, התאחדות הקבלנים והבונים, התאחדות בעלי המלאכה, התאחדות בעלי מפעלי הובלה ועוד ועוד. מה משותף לכולם? על אף שחלקם גופים ציבוריים גדולים מאוד ועשירים מאוד, הם זכאים לפטורים שונים ממיסים ואגרות, חיים ממיסי חבר או כסף ציבורי, והשקיפות מהם והלאה. למשרד מבקר המדינה אין שם דריסת רגל, וגם את רשם העמותות אף אחד לא סופר. רוצים לדעת מה בדיוק עושה הסתדרות המורים עם 100 מליון שקל שמעביר לה כל שנה משרד החינוך? תישאלו ברצון. אגודה עותומנית. ברור. רוצים לקבל את רשימת הנכסים של ההסתדרות החדשה, או להבין כמה בדיוק היא משלמת עבור חייו הנוחים של היו"ר עופר עיני בדירתו המרווחת בכוכב הצפון שנקנתה בכספי מיסי החבר? תמשיכו לרצות. למה להסתדרות לספר לכם על תנאיו המופלגים של היו"ר (ארנונה, חשמל, מים, ניקיון) והחשבונות שהוא לא משלם? למה לגופים שחולשים על בנקים, נכסי נדל"ן, קופות גמל וחברות אחזקות במאות מיליוני שקלים לחשוף את פעילותם למבקר המדינה אם אפשר שלא? ביקורת? אל תגזימו בבקשה.

הבעיה מתחילה שלב אחד קודם: הניסיון לקבל רשימה מסודרת של אגודות עותומאניות גורמת למבקש למרוט את שער ראשו בתסכול. פניה למשרד המשפטים הניבה הודעה לקונית ש"מטפלים בזה במשרד הפנים". משרד הפנים הודיעו שהם "עובדים על הרשימה", מי עובד, עבור מי, או מתי היא תפורסם, איפה בדיוק עומד התהליך של איסוף החומר הלא חדש הזה – לזה אין תשובה. רשימת האגודות העותומניות בישראל לא קיימת בעצם. איש במדינת ישראל לא יכול לתאר היום את הארגונים שנמצאים תחת הסטאטוס המשפטי הבעייתי הזה. איזה כיף לפעול מתחת לרדאר.

שרת המשפטים שלנו עסוקה היום בדברים חשובים אחרים, אבל המשרד שלה מועל יום יום בתפקידו כשהוא מאפשר לגופים האלה להמשיך ולהתקיים. אין כל סיבה שגוף ציבורי ימשיך ויתנהל כמו בתקופת הפחה. עידן השקיפות כבר כאן. הגיע הזמן להכריח את אלה שלא רוצים שנראה מה בדיוק קורה במחשכי משרדם – להיחשף. אור השמש הוא, כידוע, המלבין הטוב ביותר.

בכל פעם שאני שומעת את אראלה מדברת עם לקוח שעומד להתעלף, אני שמחה בשמחתו. יש משהו מרגש בפרסומת הזו, והקולות הצוהלים גורמים לי, אודה ואתוודה, לשקול להפוך בעצמי למנויה. שתי שניות חולפות, ומייד מגיע גל הספקות הגדול. אנחנו הרי למדנו, עוד בפולניה, שעבודה קשה היא הבסיס להישגים, גם כלכליים, ולא הסתמכות על המזל. האם אני פועלת נכון?

הנה כמה נתונים שהגיעו היישר מדוברות מפעל הפיס:

מספר המנויים של מפעל הפיס עומד היום על כ – 600,000. בכל חודש זוכים 62 להרים את הטלפון ולגלות בצד השני את אראלה.

החלוקה הפנימית היא כזו: 52  זוכים בפרס כספי על הרכביו השונים (מה שבמפעל הפיס קוראים, משום מה, מקום ראשון) ועשרה זוכים במכוניות.

הנה החלוקה החודשית המלאה:

ההגרלה, מסתבר, היא שבועית ובכל חודש נערכות חמש כאלה (נשמע קצת מוזר אבל אלה הנתונים). מחיר מנוי, אגב, 60 שקלים בחודש. על פי חישוב מתמטי פשוט, בכל שנה מתקשרת אראלה ל – 744 לקוחות, והסיכוי  שתתקשר ל"כרטיס" מסוים במהלך שנה נתונה הוא 1 ל – 806. עד כאן דברי מפעל הפיס.

האם 1 ל-806  זה הרבה? זה מעט?

סטטיסטיקאי בכיר אחד אליו הופנתה השאלה, סיכם זאת ככה: "מעטים  מאתנו מכירים אנשים שזכו בפרס הראשון בלוטו או בטוטו, אבל אנחנו כן מכירים אנשים שאראלה התקשרה אליהם. הסיבה פשוטה: על אף הרעש התקשורתי הגדול, הפרסים בסך הכל קטנים. ככל שהפרס יותר קטן כך ניתן לחלקו ליותר אנשים".

"אז שווה לי, או לא שווה לי, להשקיע 720 שקלים בשנה, עבור הסיכוי הזה? " דחקתי בסטטיסטיקאי, שסירב באופן מוחלט לתת לי תשובה. "מדובר בהימור" הוא אמר "יש מי שמשתתף, ויש מי שלא".

בשיחה שערכתי בין ידידיי גיליתי שהם מתחלקים לשתי תפיסות עולם: אלה שאין להם בעיה להיות חלק מקבוצת האנשים ששמים יהבם על המזל ("שני שקלים ליום, מי מרגיש את זה בכלל, "מפעל הפיס תורם לחינוך"), ואלה שמתעלמים מהסיכוי הקלוש להרוויח משהו, תוך הענקת הצדקות אינטלקטואליות מכאן ועד מחרתיים ("הימורים זה רע", "מפעל הפיס מושחת"). מהראשונים שמעתי כמה פעמים את הבדיחה הישנה על המלאך גבריאל שמתחנן בפני אלוהים לעזור לצדיק גדול ועני, לזכות בפיס. "בסדר" אומר לו אלוהים "רק שיקנה כבר כרטיס". מהאחרים קיבלתי פרצוף מלא בוז ונאום על המסחטה הפסיכולוגית המופעלת על פתאים, ופורטת על נימים הדקים של תקווה לא מוצדקת. שמעתי גם ש"מי שקונה כרטיס פיס הולך גם לקבל ברכה  מהרנטגן" וגם אם תיקחי את הכסף הזה ותשקיעי אותו נכון – תקבלי בעוד 30 שנה יותר". העובדה שבמדינה הזו חיים 8 מליון איש, מתוכם 1.8 מליון ילדים מתחת גיל 18, אבל רק 600,000 מבוגרים מחכים לאראלה, מוכיחה, כנראה, שאני לא המתלבטת היחידה.

אופס. שוב הפרסומת הזו ברדיו. שוב מישהו ש"בדיוק היה צריך את זה" קיבל רבע מליון שקלים. שוב ההתלבטות, שוב הפסילה. שוב אראלה מתקשרת. עולם כמנהגו נוהג.

 מוקדש לכל מי שרוצה , אבל לא יפגוש היום רכבת, ויוכל להרהר שוב (בעודו עומד בפקק או מחכה עד בוש לאוטובוס שיגיע) מהי בדיוק עבודה מאורגנת בישראל, ואיך הגענו למצב ש- 30 נהגי קטר, שעובדים 6 שעות ביום , כן כן,  6 שעות תמימות של נהיגה, משתקים מדינה שלמה.

אין דבר יותר מתסכל מאותו משפט בהול  בסגנון "חמש דקות אני עולה לרכבת, פותחת את הלפ טופ, מתקנת את הקובץ ושולחת ", רק כדי להתיישב, לתקן את הקובץ ולגלות שלשלוח דווקא אי אפשר.  הבטחתה החגיגית של רכבת ישראל ל-WI FI חינם מתנפצת שוב ושוב אל סלע הקרונות. לא שאני נכנעת. מה פתאום. לחיצה על האייקון, ציפיה מתוחה, קצב של דיאל אפ של פעם, התחברות ? יוק.  למה אני מופתעת. הרי רכבת ישראל אלופה בלהבטיח – ולא לקיים.

הרכבת מבטיחה לנו, למשל, זמינות. אז הבטיחה. שוב ושוב קם אדם בבוקר ומגלה שנהגי הקטר חלו בשפעת קולקטיבית , או שעובדי הרכבת העשוקים פצחו ב"שביתה איטלקית". גם בימים שבעובדים מרוצים, זו לא חגיגה. בתחנות הגדולות הזמינות  אמנם גדולה יותר, אבל נסו למצוא חניה, נגיד, בבנימינה. אם אין לכם מה לעשות שם לפני שבע בבוקר, אל תטרחו להגיע (בעיקר היום, כשהתחנה הפכה למגרש –החינם של כל הצפוניים שנוסעים לחו"ל ולא רוצים להשאיר את האוטו, בתשלום, בנתב"ג). הנוסע האומלל שמגיע בשמונה יעשה עשרות סיבובים רק כדי לחפש חניה בתחנות הסמוכות, הקטנות יותר. שם עוד יש חניה , אבל אין זמינות. רכבת לתל אביב עוברת פעם בשעה. כמעט מערב פרוע.

 דייקנות, אפשר לבקש ? אל תגזימו. אין דבר מעצבן יותר מחניה חפוזה, ריצה מבוהלת למכונת הכרטיסים, מעבר לרציף הנכון תוך הכרות קרובה  עם כשלי סיבולת הלב –ריאה שלך, רק כדי להגיע לרציף ולגלות שהרכבת מאחרת ברבע שעה. שיחת טלפון מתנשפת ("אני מאחרת, נו, הרכבת הזו שוב") מול מבטים מרחמים של נוסעים קבועים שיודעים שאין מה לרוץ. גם לא יפצו אתכם. אל דאגה.

בפרסומות מבטיחה לנו הרכבת נוחות. נו שוין. מספיק שאחת לא מגיעה (עיצומי פתע, מישהו) והנוסע העייף  צונח לרציף המזכיר קצת את הביקור האחרון שלו בהודו. כשהישועה מגיעה בקול שקשוק הוא מפעיל מרפקים וברכיים בדרכו אל הקרון, ויודע שהוא עומד לחוות שוב את מה שבאף קרון בקר כבר לא חווים. ואז מגיע השיא. הצפיפות מטורפת , אתה מתפלל בלב שזה יגמר כבר כשברקע קולו הענוג של הנהג מודיע ש"הקו נגמר". הנוסעים מתבקשים לרדת ולעבור לרציף השני. בלית ברירה  יורד כל העדר המתורגל  הזה, ודוהר במהירות האפשרית דרך המנהרה, כדי להפעיל מרפקים וברכיים ולעלות על הרכבת הבאה,הצפופה הרבה יותר.

לו זה היה קורה פעם אחת – ניחא, אבל המשחקים האלה קורים שוב ושוב ושוב, וממחישים את התובנה המתסכלת: החברה הציבורית הזו, שנבנתה מכספי המסים של כולנו כדי לתת לקהל שירות נהדר, חושבת על הכל, מלבד על הלקוחות שלה. הנוסע הקטן ומשלם הכרטיס, לא מעניין את רכבת ישראל .

היא יודעת שנמשיך להגיע, כבשים שבויות שכמונו, נחזור שוב ושוב אל כור ההיתוך המהביל, בגלל הפקק ההוא בוינגייט, וגם בגלל שבשעות מסוימות, באמצע השבוע (לא בראשון, בחמישי או בחופש הגדול), אפשר להיכנס לקרון ממוזג בטמפרטורה הגיונית (אחרי שאף אחד לא עישן עליך מתחת שלט "אין לעשן על הרציף"), יש  מקום לשבת ואפילו  ה-WI FI עובד.  לרגע אחד, תמורת 25 שקלים, אתה  בחוץ לארץ. לגמרי שווה.

סימן מס' 1: כשאדם שגר מחוץ לתל אביב, ורגיל לקחת בבוקר פור של שעה וחצי- שעתיים , מגיע פתאום  לאיילון בתוך 45 דקות.  נוסע אותו אדם מופתע על הכביש הריק ותוהה אם שוחרר פתאום הפקק של וינגייט, או שמא עשה משרד התחבורה קסם, והסתיימו העבודות הבלתי נגמרות ליד חבצלת השרון. הוא לא רואה כל שינוי על הכביש, ואז הוא  נזכר – אוגוסט!, חצי מהעם בחופש, והתיירים בעיקר באילת.

סימן מס' 2: מיילים וסמסים מגיעים יותר מוקדם בבוקר, ואדם מקבל על הקולגות שלו  מידע רב, אך  בלתי נחוץ :אם הקולגה שונא מזגנים הוא ישן עם חלון פתוח, מתעורר ממש מוקדם ומתחיל לעבוד. ככה תתחיל לקבל מיילים בחמש וחצי בבוקר. לעומת זאת אם הוא מחובבי המזגן ושמיכות הפוך, הוא סוגר עצמו מפני כל קרן שמש, ומתעורר בשעות הרבה יותר מאוחרות. הוא גם מוכן לשלם המון כסף לחברת החשמל. הנה למדנו עוד משהו שלא יסייע לנו בכלום.

סימן מס' 3: יש המון חניה ליד הסופר מרקט וחלק נכבד מהמכוניות מושכרות. בין המדפים מתהלכים  אנשים שפונים אליך באנגלית שבורה, ושואלים מה בדיוק כתוב על היוגורט. הם מדברים בעיקר צרפתית ואתה נועץ בהם מבט שוטם, ויודע שהנה הם האנשים שהעלו פה את יוקר המחיה כשקנו דירות רפאים לבילוי של שבועיים בשנה, במקרה הטוב. להם.

סימן מס' 4: מעט האנשים שנשארו פה אומרים  אחד לשני "איזה חום", "איזה חום", ונשבעים שבשנה הבאה גם הם ייסעו לאיסלנד "כי רק קרחון יעזור פה".

סימן מס' 5: השכנים בבית ליד, אלה שצורחים כל הזמן אחד על השנייה, ואתה שואל את עצמך למה הם לא מתגרשים כבר, משתתקים פתאום. גם הם בורחים מהמרק המהביל שבחוץ אל תוך המזגן, סוגרים יפה את כל התריסים והחלונות, וממשיכים לצרוח, אבל לא בתוך האוזן שלך.

סימן מס' 6: אף אחד לא מזמין אותך לברביקיו, או למנגל, או לעל האש .

סימן מס' 7:  אתה מוזמן להרבה ארוחות שהמרכיב העיקרי שלהם הוא גספצ'ו.

סימן מס' 8: אין עוגות שוקולד, יש פאי פירות העונה. עם כדור גלידה. ברור.

סימן מס' 9: שוב ושוב חוזרים אליך מיילים עם הודעה אוטומטית – "אחזור בעוד שבועיים" – אבל בתעשייה שאתה עובד בה, אתה לא באמת מתפלא לגלות תשובה אמיתית בתיבה, שתי דקות אחרי שקיבלת את ההודעה הראשונה ("אני בחופש")

סימן מס' 10: אנשים עונים לך : אני בפריז או בתאילנד או ביוון, המון אנשים ביוון, "בטח, כל המשפחה  אבל איך אפשר לעזור", ואתה מבין שהתנתקות אמיתית מהעבודה לא מתקיימת, בעיקר לא באוגוסט, והמייל שלך דווקא מאוד משמח את האיש בצד השני, שצריך קצת הפוגה מהתורים ללובר, או ללונדון איי, ולהרגיש, כמה עצוב, שהוא באמת עושה משהו.

סימן מס' 11: עוד כתבה בטלביזיה על החזרה הכי זולה  לבית הספר.  

סימן מס' 12: מתחילים לשאול אותך איפה אתה בראש השנה.

משהו רע קורה באל על, ולא, אני לא מדברת על המקום לרגליים, האוכל או מחירי הכרטיסים. משהו רע קורה ליחסי העבודה באל על. סימן ללחץ גדול שהעובדים בעיקר המנהלים, נמצאים בו.

לפני כחודש פורסמה כתבה הזו, אותה הכין חיים ביאור http://www.themarker.com/career/1.2063082

הכתבה חשפה מעסיקים שמאיימים על עובדים שצריכים לצאת למילואים. אל על כיכבה שם. בהקלטות שהובאו למערכת נשמעו מנהלות משאבי אנוש מסבירות לדיילת קרקע פוטנציאלית, שעמדה להיכנס לתפקידה, שהיא יכולה לצאת למילואים, ברור, אין שום בעיה, היא רק לא יכולה לעשות את זה באוגוסט, כי זו העונה. העובדה שהולת"ם ששלחה החברה נידחה לא עניינה את המנהלות האל עליות, שהודיעו לבחורה, לוחמת בצה"ל, שאם תצא למילואים, "יהיו לזה השלכות". היא יצאה וההשלכות אכן הגיעו. על אף ציונים טובים וחוות דעת משביעות רצון שניתנו לה במהלך הקורס, פוטרה הדיילת החדשה בטענת אי התאמה. עכשיו היא תובעת את אל על, שמנוהלת, כזכור, על ידי אליעזר שקדי, מי שהיה פעם מפקד חיל האוויר.

השבוע פורסם סיפור נוסף שקשור באל על. http://www.themarker.com/career/%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99-%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%9F/1.2095057

שוב נשמעו הקלטות של מנהל בכיר שמסביר לעובדים מה אסור להם לעשות. הפעם מדובר בכלל בעובדי קבלן. חברת המחשוב איי טי סופט מעסיקה עבור אל על 12 עובדים, שאינם עובדי אל על אך כמקובל עובדים בחצרותיה. הקמת החברה הייתה בסוג של חטא והיא אכן הגיעה, יחד עם אל על, לבית המשפט. בפסק הדין קבעה השופטת כי מותר לאל על לפטר את עובדיה שלה, במטרה לקחת עובדי קבלן לתחום המחשוב, על אף שהועלו תמיהות באשר לבחירת החברה מספקת השירות. מסתבר שזו זכתה בפרויקט ללא מכרז, ואיש לא הכחיש כי המנכ"ל של איי טי סופט, הוא חבר של סמנכ"ל באל על. כך או כך, באישור בית המשפט, יצאה דרך צורת ההעסקה הזו לדרך. עם השנים הסתבר כי איי טי סופט היא מעסיק בעייתי. כך למשל מרוויחים 12 העובדים שכר מינימום, על אף שהם תומכים בכל דלפקי הבידוק בנתב"ג. דרישתם לקבל תנאי שכר ועבודה טובים יותר נפלה על אוזניים ערלות והם החליטו להשתמש בכלי היחיד, פחות או יותר שיש להם: הקימו ועד, פנו לארגון כח לעובדים לייצוג, הכריזו על סכסוך עבודה והודיעו כי ישבתו. למניעת השביתה אץ- רץ מנהל בכיר באל על שכזכור, בינו ובין העובדים אין כל יחסי עובד- מעביד, שהרי זה הרעיון בהעסקת קבלן. אל על הייתה צריכה לפנות למנכ"ל החברה ולדרוש כי תקבל את השירות כך או אחרת. לו הייתה חברה מתחשבת אולי אפילו הייתה לוחצת עליו – כמזמינת השירות – לדאוג שעובדיו יהיו מרוצים, אלא שאל על בחרה בשיטה אחרת. בהקלטות נשמע הבכיר פונה אל העובדים באופן בוטה, ומזהיר אותם מ"ההשלכות". מזכיר משהו? לדבריו אם ישבתו כדי להטיב את תנאיהם, תפסיק אל על את החוזה עם החברה, והם ישארו בלי עבודה. ההתערבות הבוטה הזו בסכסוך עבודה בין עובדים וחברה חיצונית לא רק שמעלה ריח רע, גם אינה חוקית. לו הייתה אל על רוצה לשלוט בעובדים בחצרותיה, הייתה מוזמנת לשמור עליהם במתכונת העסקה ישירה, אלא שאל על רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – היא תעסיק בזול, אבל תתערב בסכסוך העובדים לטובת חברת הקבלן, כאילו העובדים היו שלה. סכסוך העבודה הזה בעיצומו כרגע, ועוד לא ברור מה יעלה בגורל העובדים או החברה.

יש מי שישאל – איפה הוועד בסיפורים האלה? שלא במפתיע קולו של ועד העובדים החזק של אל על לא נשמע. מה לוועד כזה ולדיילת קרקע שעוד לא התחילה את עובדתה, או גרוע מזה – עובדי קבלן? ועדים חזקים בכל ארגון מתאפיינים בדאגה אוטומטית לעובדי המעגל הראשון. עובדי דור ב' או ג', הזוטרים,המתחילים, או עובדי הקבלן ממש לא מעניינים אותם.

את תגובותיה של אל על לשני המקרים אפשר לראות בכתבות עצמן. נאמר רק כי החברה שאימצה את הסלוגן – הכי בבית בעולם – לא מתרגשת. התשובות תמיד לקוניות ולא ענייניות. אולי אלימות נגד עובדים, ע"ע מאבקי פלאפון או ממש בימים אלה הוט – באמת הופכת אותה, להכי בבית בעולם.

לא אתפלא אם בעתיד נשמע סיפורים נוספים מתוך החברה הזו, שאיום על עובדים הופך, ככל הנראה, לשיטה. רצוי רק שהמנהלים המאיימים יחשבו על כל מילה שהם מוציאים מהפה ויזכרו את הסמטרפון, הכלי החשוב ביותר שנמצא היום בידי העובד המנוצל.

יש משהו מטריד בהרחבה בלתי נתפסת של מושגים, עד שהמושג המקורי הולך ונעלם. קחו למשל את  הסקר הזה, http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1573325 , שקובע כי לא פחות מ-83% מנשות תל אביב חוו הטרדה מינית. המספר מזעזע. 83% מהנשים הוטרדו במרחב הציבורי התל אביבי? מה קרה? אישה לא יכולה לצאת לבד לרחוב פתאום? בדיקה קצת יותר מדוקדקת מעלה מספרים מעניינים: 6% מבין הנשאלות חוו מעשים מגונים, אבל 34% מהנשים, אחת מכל שלוש, חוו התחככויות והיצמדויות. 18% גם דיווחו על מעקב. המספרים האלה קשים וראויים לטיפול, אבל לא מגיעים ל-83% ,ואכן המספרים הגדולים באמת נמצאים במקומות אחרים, הרבה פחות חד-משמעיים.

 64% מהנשים חוו שריקות, ל- 61% צפרו, ול-40% הציעו טרמפ מבלי שביקשו. על 45% הסתכלו לאורך זמן (נעיצת מבט ממושכת) ו-40% חוו "הערות לא נעימות" (מותק? בובה?) .

אנחנו ב-2013, שנה בה איש לא היה מעז להוציא לרדיו שירים כמו דינה ברזילי (התייחסות מקסימלית לנתוני גוף, בזמן חיטוט אינטנסיבי בתיק אישי בכיף) ואפילו על הילדה הכי יפה בגן יש מה להגיד ("איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?" ברצינות?).

בשנים האחרונות אנחנו רואים התייחסות מבורכת לכל מה שנידחס היטב מתחת לשטיח הציבורי. נורמות שהיו בעבר מנת חלקנו (פקידה-קפה- מיטה) הולכות ונעלמות, אבל באותו זמן עוברת המטוטלת, הופ, לצד השני, וכל שריקה ברחוב הופכת להטרדה. מינית. ברור. פרויקט מיוחד שנפרש ברחובות ניו יורק מכיל תמונות נשים ועליהן הכיתוב – "אל תקרא לי מותק" או "תפסיק להגיד לנשים לחייך".

 http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2096362

נכון, לפעמים מעצבן ללכת ברחוב, שקועה במחשבותייך, ולשמוע את המשפט הזה – "תחייכי קצת" , אבל איך נגיד את זה, זה גם באמת לא נורא. יש אפילו משהו נעים בצפירת הערכה ממכונית נוסעת, או שריקה מן הבניין, (ותשאלו איזה "כיף" לאותן 40% שלא שרקו להן, וכמה היו מוכנות לתת כדי שיצפרו). בקשר המורכב  הזה בין המינים, יש קודים מסוימים, תמימים, לא מזיקים, אולי גם לא מועילים, אבל לא תמיד רעים, לחיזוק ההערכה העצמית, כן כן, גם זו של התל אביבית, הנאורה, המשכילה, המודעת, שלא תודה בזה בחיים.

המסר של הקמפיין הניו יורקי, שמתפשט עכשיו ברחבי אמריקה, הוא לא פמיניסטי, הוא משתיק. הוא אומר לגברים – אל תפנו אלי, חלאות שכמותכם, תנו לי ללכת ברחוב בלי שאף אחד מתייחס, אני, והמדרכות. אחר כך לא מבינים איך נעלמות שלוש נשים לעשר שנים בבית אחד, בלב שכונה מאוכלסת, ואף אחד לא שם לב. כשאתה מפסיק להסתכל על מה שקורה סביבך כי אתה פוחד לחטט בחיים של אנשים או להרגיז אותם או לא להיות פוליטיקלי קורקט  - אתה מפסיק להסתכל.

לא שאני חושבת שלמישהו באמת מותר לפלוש למרחב הפרטי שלי, להיצמד, להתחכך או לעקוב. אנשים כאלה צריכים, לטעמי, להתחכך קצת בקולגות בכלא, אבל הערה, שריקה או צפירה הן  לא הטרדה מינית. לגמרי לא. הטרדה? אולי. חוסר טעם? בהחלט. הטרדה מינית? מספיק עם זה. הרחבה בלתי מבוקרת של גבולות המושג עושה לו רק רע, וגם לנו.

(ואישה חכמה אחת אמרה לא מזמן :פמיניזם זה כמו שוקולד – טוב, אבל  במידה. יותר מידי ממנו יהרוג אותך).

מה עבר בראש של מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, כשהחליטה להצטלם לווג דווקא בתנוחה הזו

התמונה, לכשעצמה, מצוינת. השמלה פיקס, הגוף פיקס גם הוא, התנוחה ההפוכה על כסא הנח, כשהשיער הבלונדיני גולש, יד שמאל מורמת בנונשלנטיות ונעלי העקב גם הן נבחרו למשעי, מעוררת ענין, הכל בסדר מלבד העובדה שכאן שוכבת מנכ"לית יאהו, ואיזה מסר בדיוק היא מנסה להעביר לנו, ולעובדים.

יש שיגידו – מגניבות, זה מה שהיא מנסה להעביר. מספיק עם תמונות הילדה הטובה סגורת- הרגליים והצווארון. בכל כתבה אחרת מאייר נראית כמו ילדה טובה עמק הסיליקון, והנה היא מגלה צד נועז באופייה, ממש כמו אותו צד שהייתה רוצה לראות אצל עובדיה, אחר, שונה, פורץ דרך ושובר גבולות. שימו לב לטבלט שהיא מחזיקה ביד, הכי מעודכנת.

מבט נוסף אל המבוכה הזו לא מגלה שום דבר מהדברים האלה. מאייר השכיבה את עצמה על הדשא, בשפתיים אדומות ומבט מצועף, כשתנוחת הפיתוי כה ברורה, עד כי הדבר הראשון שעובר בראש הוא- איפה המכונית, הרי ככה בדיוק משכיבים במאים שוביניסטים דוגמניות על פגושים, כי כפי שלמד כל פרסומאי בשנות השבעים – סקס מוכר.

המכונית לא שם, מדובר בהפקת אופנה, והתחושה ממבט נוסף אל תמונה הקשה הזו, מעלה הרהורים אחרים לגמרי. מאייר התבלבלה. ציניקניות יגידו שמדובר במופע ברור של משבר גיל 40, אותו גיל בו נשים מסוימות מתחילות להתלבש כמו הבנות שלהן, כי מה שהיה מובן מאליו, נעשה דחוף מאוד להחצנה. מאייר ילדה לא מזמן, והנה נותנים לה הזדמנות להוכיח נשיות מתפרצת. מה, שלא תיקח?

לא. שלא תיקח. אישה במעמדה, כן כן מעמדה, מעמד של אייקון ,סמל נשי עולמי, לא יכולה להתנהג כאחרונת החיילות המתפשטות.

מאייר כבר חוטפת על הראש, ותחטוף עוד לא מעט, כי בקליק אחד היא החזירה את כולנו לגטו הנשי המתחנף, זה שלוחש למין החזק– בוא תסתכל על הגוף שלי, מותק, עזוב את מה שיש לי בראש. לך על השפתיים, המותניים, הציצי. יהיה לך הרבה יותר מעניין. במילותיו של השד העדתי אפשר לומר בקלות שמאייר החזירה אותנו למעברה.

האם היא מתרגשת? לא ברור. מאייר כבר הוכיחה שעור של פיל הוא מצרך חיוני ברמות דלילות-החמצן בהן היא פועלת. היא חזרה לעבודה אחרי שבועיים, וייצרה לעצמה תינוקייה משלה במשרד, כשהיא מציגה את עצמה כמודל לאמהות טובה (העובדה שלא כל עובדת קבלן יכולה לבנות לעצמה את הפסיליטיס, ממש לא מטרידה אותה). היא גם הודיעה לעובדיה שאין יותר עבודה מהבית, למרות שמדובר בחברת טכנולוגיה שמייצרת בדיוק את הכלים  שמאפשרים עבודה מודרנית מרחוק, ורבים מהעובדים שלא יוכלו לעמוד בתנאי יזרקו אל מעגל האבטלה הקר. עכשיו התמונה הזו, בתנוחה שאף צלם לא יכול היה לביים ללא שיתוף הפעולה נלהב מצד המצולמת.

מאייר לא יכלה לעשות לעצמה, או לחברה שלה, שירות רע יותר. יתכן שהתמונה הזו תלויה כבר, מוגדלת, על אחד הקירות בחדרו של איזה גיק בן 16, פשוט כי הוא מעריץ את יאהו. ברור. פעם זו הייתה פארה פוסט.