האני עלמי הוא איש עסקים. הוא גר במזרח ירושלים ופעיל כבר שנים בתחום התקשורת מול השוק הישראלי והפלסטיני. בראיון שערכנו איתו לאחרונה סיפר איך קנה את  אלווריון שנכנסה לכינוס, ואיך מכר אותה בתוך שלושה שבועות לשותף, שרצה אותה לגמרי לעצמו. הוא ויתר כי יש לו חברה משלו שדורשת הרבה עבודה – קולנט, ספק האינטרנט השני בגודלו ברשות הפלסטינית, ויש לה גם סניף משמעותי במגזר הערבי הישראלי.

בניגוד ללא מעט פלסטינים עלמי לא מתלונן על אפליה. למעט אירוע אחד שקרה כשעבד כמהנדס במוטורולה ולא קיבל קידום בגלל מקום מגוריו, הוא מסתדר יפה עם המגזר היהודי. העברית שלו שוטפת (גם קריאה וכתיבה), יש לו חברים ושותפים ישראלים-יהודים, והוא בקשר קבוע עם עיריית ירושלים בנושא עידוד תעסוקה, כולל הקמת חממה טכנולוגית ליזמי מזרח העיר. רק בנתב"ג לא מכירים אותו. עלמי מורגל כבר בעיכובים ובפשפושים, אבל אפילו הוא לא היה מוכן למה שקרה לו שם לאחרונה.

צילום: אייל טואג

הוא הגיע לנתב"ג בדרך לפאריז. עוד טיסת עסקים קצרה ושגרתית. אחרי שהפכו לו את המזוודה ובדקו אותו גם פיזית הודיעו לו שהוא יכול לעלות למטוס, אבל בלי הנעליים. למה? ככה, אף אחד לא טורח לתת הסבר בסיטואציות האלה. "להשאיר את הנעליים כאן בנתב"ג"? תהה עלמי "לא" ענו לו "תכניס אותן למזוודה שעולה לבטן המטוס". "ואיך אטוס? יחף?" שאל עלמי "אנחנו ניתן לך כפכפים" הייתה התשובה. עלמי לא התכוון לעלות לאף טיסה בכפכפים וכך החל משא ומתן מפרך במהלכו הסכימו הבודקים שיעלה עם זוג נעליים אחר שלו, שכן עבר את הבידוק (חומרי הנפץ כנראה לא היו שם בסוליות).

 בדיוק כשעלמי חשב שהכל נגמר הסתבר שלא. "תעלה למטוס עם נעליים" הייתה ההוראה "אבל לא עם שום דבר אחר. שעון, ארנק, לפ טופ, טלפון נייד – הכל לבטן המטוס". למה? ככה. עלמי חשב להתחיל קרב נוסף ואז הבין שהטיסה תיכף תמריא בלעדיו. רק כשהתיישב במטוס הבין את גודל הטעות. לו תיסע המזוודה למקום אחר (כמו שקורה לפעמים) הוא נוחת בפאריז בלי כסף, טלפון , לפ טופ או חליפת עסקים.

האם עלמי יתבע את הרש"ת, או המדינה, בשל התהליך המביך שעבר? כנראה שלא. אנשי עסקים פלסטינים זקוקים לשדה התעופה וכל תביעה מתוקשרת תהפוך את חייהם לרעים עוד יותר. האם יש סיכוי שהתהליך  הזה יחזור על עצמו? בוודאי. מדינת ישראל אוהבת להתעלל בערבייה, ובפלסטינים על אחת כמה וכמה –  גם כשהם מובילי דעה מתונים במיוחד. לא מזמן ראיינתי את הודא אל ג'ק, האישה החזקה בתחום השקעות ההון ברשות.זה קרה בשדה התעופה כיוון שהיא הייתה בדרך לעוד טיסת עסקים. לאל ג'ק יש דרכון אמריקאי והיא עוברת בנתב"ג עשרות פעמים, ועדיין חיכיתי לה שעה עד שתסיים את הבידוק. היא ידעה שאני ממתינה והתנצלה מעומק הלב. אני הרגשתי שדווקא אני צריכה להתנצל . "זה המצב"  אמרה בשקט "נכון שזה לא עוזר לקידום התחושות הטובות בין שני העמים". כששמעתי את הסיפור של עלמי חשבתי איזו מהומה היה עושה איש עסקים יהודי לו היו מעיזים להציע  לנחות בפאריז בכפכפים. סביר להניח שאיש לא היה מעלה בדעתו את הפתרון היצירתי הזה. איש עסקים פלסטיני, לעומת זאת, ממש אין בעיה להשפיל.

ולמי שצריך עוד כמה תזכורות לאירועים שכאלה בנתב"ג, רק לאחרונה פורסם כי ספורטאי פלסטיני הופשט בנתב"ג וטס להשתלמות מקצועית יחף וללא חפציו

 בכל סכסוך בין עובדים להנהלה נשמעות מטבע הדברים, לפחות שתי גרסאות, אלא שבסיפורם של מפעלי נייר חדרה,שעלו השבוע לכותרות, הפערים גדולים במיוחד.

העובדים, מצידם, טוענים כי ההנהלה מבקשת לקצץ שליש מהמשכורת, וכשמדובר בעובדי תעשייה, זוהי מכת מוות חודשית. בימים האחרונים, לאחר שההנהלה החליטה להשבית את המכונות עד תום דיוני השכר (שימו לב, לא פיטורים אלא דיוני שכר) יצאו 850 העובדים להפגנות סוערות. באחת מהן אפילו כלאו את המנכל במפעל. תלוש שכר שנחשף השבוע בטלביזיה הובא כהוכחה ניצחת –  8000 שקלים חודשיים.

באופן טבעי לגמרי הולך הלב עם העובדים. מצב המשק סוער מאוד כרגע, חברות מחליפות ידיים, התחושה של גל פיטורים – שיש לומר את האמת, עוד לא הגיע – מאיימת כל הזמן, והכותרות על מעגל העוני המתרחב גם הן לא תורמות למצב הרוח, אלא שעם כל הסימפטיה לעובדים, כדאי להקשיב גם לגרסת ההנהלה.

מפעלי נייר חדרה בבעיה קשה הידועה לכל הצדדים – הדוחות הכספיים מצביעים בשנים האחרונות על הפסדי עתק. כמו תעשיות אחרות: צמיגים (אליאנס השכנה) , טקסטיל (נגב) או נעליים (בריל), גם כאן מדובר בתחום שסובל מתחרות עולמית קשה. הניסיון לתחזק מפעל כה גדול, ולשלם למאות עובדיו, הופך אתגר לא פשוט. בפני ההנהלה, וכמובן הבעלים, עומדות שתי אפשרויות: להמשיך להתחרות בתנאים הקיימים  ולקוות לטוב, או להתייאש, לסגור את הבסטה, ולשלוח את כל העובדים הביתה . בנייר חדרה – כרגע מפעל מפסיד, כאמור, עוד חושבים שאפשר להציל את המקום ואילו להרוויח, אבל לא בתנאים הנכחיים. כלל העובדים, כמו גם המנכל שכבר קיצץ 10% משכרו, נדרשים להירתם להבראה.

והנה החלק המעניין: העובדים, רובם ככולם מאזור חדרה, חלקם מכפרי המשולש, מתחלקים לשלושה סוגים: זמניים שאפילו לא מאוגדים בהסכם דור ב' (ככה זה כשוועד חזק דואג לעובדי דור א') ולכן שכרם נמוך, עובדים בחוזים אישיים ששכרם לא עלה כבר שלוש שנים , וכ-370 עובדים שמאוגדים בהסכם קיבוצי ומהם, כמובן, מגיע הועד. לטענת ההנהלה לא ניתן למצוא מבין העובדים האלה את 8000 השקלים הייצוגים  (שהם, ככל הנראה, שכרו של עובד זמני), אלא משכורות גבוהות ויפות הנעות בין 20-30,000 שקלים בחודש, ומהן דווקא כו ניתן לקצץ. הבדלי גרסאות כבר אמרנו?

דיון נוסף נסוב על גובה הקיצוץ. בעוד העובדים מתקוממים נגד שליש טוענת ההנהלה שבקשותיה שונות לגמרי :מי שמרוויח עד 10,000 שקלים לא יפגע כלל. ומעל הסכום הזה יערך קיצוץ הדרגתי בין 5%-8%. אז על מה המאבק? לא ברור.  מה שברור הוא שכרגע המפעל מושבת.

"הועד מתנהג כמו בחלם" אמר לי אדם המכיר היטב את הנושא "כל מי שמסתכל בדוחות  רואה שהמפעל מדמם. בקצב הזה בתוך שנה בעלי המניות יפסיקו להנשים אותו, ומה יעשו אז העובדים? חברת החשמל לא תקלוט מאות אנשים, אליאנס הסמוך בבעיות משלו, ואף אחד לא ירצה לנסוע מחדרה לתל אביב כדי לעבוד, מה גם שחלק מהאנשים הם עובדים מבוגרים. עופר בלוך (המנכ"ל) ימצא לעצמו עבודה אחרת, אבל הלוחמים של היום יהפכו לדיירי קבע בלשכת התעסוקה מחר".

אז למה בכל זאת המלחמה?  כי כמו כל ועד חזק שבמשך שנים ארוכות ביקש וקיבל כל שדרש, גם זה של מפעלי נייר חדרה עומד היום בפני מציאות שהוא לא מכיר – בעיה כלכלית קשה, אולי קריטית לקיומו של המפעל, והנהלה שלא פוחדת ממנו. על אף המציאות החדשה הוא בוחר להשתמש בכלים ישנים: הפגנות, השבתות, כליאת המנכל ורעש גדול הכולל העסקת יחצן יקר שלא בוחל באמצעים (ע"ע הקמפיין האישי, ואחד המכוערים שנראו כאן, נגד שמואל האוזר)

הועד הישן לא חושב שכשהמפעל בבעיה, העובדים הם הראשונים שצריכים להירתם לעזור. לא לא, אלא שהוא לא לבד. הנהלה משתמשת בכלים ישנים לא פחות במטרה לשבור את העבודה המאורגנת. השבתת מכונות הם פעולה אלימה ממש כמו כליאת מנכל בחדרו.

גורלם של מפעלי נייר חדרה יקבע, ככל הנראה, בעתיד הקרוב. קומון סנס ישיב את העבודה לסדרה, המשך כיפופי הידיים יביא לסיום רע, באזור מוכה אבטלה ממילא. איפה ההסתדרות, כשמדובר בקרוב לאלף עובדים, אתם שואלים? עסוקה במלחמות מול איתן כבל בבית המשפט, כשהמלך עופר מנסה להכתיר את יורשו ניסנקורן על פי חוקה דרקונית, וללא בחירות. מי אמר עבודה מאורגנת של פעם, ולא קיבל.

השבוע למדנו שזכויות גברים נשמרות בעיקר על ידי נשים. זה התחיל עם ח"כ עדי קול מ"יש עתיד" שהעלתה את הצעת החוק להענקת נקודות זכות שניתנות לנשים עובדות,  גם למשפחות המנוהלות על ידי שני גברים. חשוב לשים לב שההצעה לא הועלתה על ידי קהילת הגייז הקטנה המתגבשת בכנסת. לא, לא. אישה הייתה צריכה להעלות אותה. ההצעה של קול נפלה בדרך לוועדת השרים לחקיקה, אך נאספה על ידי ציפי לבני, וגם יאיר לפיד שנתן רוח גבית, ויחד עברו את המשוכה הראשונה. עכשיו הגיע המכשול: גבר-גבר בשם נפתלי בנט החליט לא ללכת עם אחיו, בטענה כי הענקת נקודות הזכות עוד תיצור, חלילה, הכרה במשפחות המשונות האלה ותביא, שומו שמיים, "לשינוי הסטאטוס קוו". הצעת החוק הזו לא תעבור אם הבית היהודי לא תתמוך – ולטעמי עדיף שלא תעבור אם היא לא ניתנת לכלל הגברים, אלא מעבירה הטבה שמיועדת לנשים שמרוויחות פחות, לגבר שמרוויח יותר – אבל מעניין לראות כיצד נשים בעמדות כח פועלות לטובת קבוצת מיעוט גברית, בעוד גברים חזקים מוכיחים שזה פשוט לא מעניין אותם.

לפני כחודש התבשרנו על הצעת חוק נוספת, הפעם מבית מדרשה של ח"כ תמר זנדברג, לאישור שמונה ימי חופשה בתשלום לכל גבר עובד שנולד לו ילד. אתמול התבשרנו על מהפכה אחרת, שכנראה כן תצא לדרך, שוב בזכות אישה. שרת המשפטים לבני עומדת לאמץ את המלצות ועדת שניט מ-2005 (!) ולצמצם את חזקת הגיל הרך, שם יפה למשמורת אוטומטית שניתנת לאם לילדים עד גיל 6, לשנתיים בלבד. כבר שנים טוענים אבות מודרניים שגם הם רוצים להיות משמורנים של ילדיהם הרכים, גם אם הם לא חיים כבר עם אמם, אבל החוק הדינוזאורי, שנקבע כשאבות עישנו ליד דלת חדר הלידה, ולא ידעו להחליף חיתול, קבע שרק אמא יכולה לטפל בהם כשהם קטנים. על פי התיקון שמקדמת לבני חזקת הגיל הרך לא תבוטל לחלוטין, אבל עדיין מדובר במהפכה. שנים רבות ישבו בראש משרד המשפטים גברים, והנה מגיעה אישה, ודואגת לזכויות הפרודים והגרושים.

העבודה לא תמה. כך למשל הגיע הזמן לבדוק את חוק הביטוח הלאומי שלא מכיר במושג עקר בית – גבר  שמטפל בילדים ישלם ביטוח לאומי, בעוד עקרת הבית פטורה "כי בעלה משלם". ביציאה לחופשת לידה היולדת לא צריכה לבקש אישור מאף אחד, ואילו בן זוגה, לו מעניק החוק 8 שבועות בתשלום במידה ובת זוגו חוזרת לעבודה, צריך לבקש את אישור המעסיק, ועוד ועוד דוגמאות. סביר להניח שגם את הכשלים האלה יתקנו נשים.

משהו טוב קורה לאחרונה לפמיניסטיות החכמות. בעוד השיח (שקיים עדיין) מדבר על הצורך בהעדפה מתקנת, הרי שפמיניסטיות מודרניות מדברות על שוויון שצריך להיבדק לגופו של עניין, ומבלי להתייחס לתפקידים המסורתיים. בניגוד לארגוני נשים שקופצים אוטומטית בכל פעם שמישהו מציע להשוות בין זכויות גברים ונשים – למשל בגיל פרישה, או בחזקת הגיל הרך, שכמובן נתקלה בהתנגדות גורפת של אותם ארגונים, שיטפלו בזה פעם, כשהעולם יהיה שיוויוני לחלוטין, וגם נפלא וורוד – הרי שפמיניסטיות חכמות יודעות ששוויון הוא שוויון הוא שוויון. אי אפשר לבקש אותו כשנוח, ולהתעלם ממנו כשפחות. המאבק, אם כן, חייב להיות דו צדדי, ולייצר מציאות במהלכה החלשה מגיעה לעמדת כח סוף סוף, ובניגוד לשלטון גברי ארוך ולא נאור, מסוגלת לראות גם צרכים של קורבנות אחרים.

ממחקריה של ד"ר ג'וליה בר מהטכניון עולה כי נשים נלחמות הרבה יותר חזק עבור משכורות של גברים מאשר עבור עצמן, או עבור נשים אחרות. המסקנה: גבר חכם ירצה מעסיקה. אם נרחיב את ההמלצה – רוצים זכויות? תנו לנשים לשבת בעמדות כח.

מה היא מדינה אם לא אוסף הפרטים המרכיבים אותה, אלא שלפעמים נדמה כי מדובר בישות עצמאית לחלוטין, עצמאית מידי. הסיפור האחרון, והמתסכל, הוא זה של המוקד הטלפוני "כל יכול", שמעסיק בערך 200 בעלי מוגבלויות והוקם כבר ב-2008. אתמול (ב', 9.12) הגישו העובדים בקשה לקבלת צו פירוק, כיוון  שהחברה הפכה חדלת פירעון.

לכאורה מדובר בעוד חברה עסקית שלא מצליחה להרים את הראש מעל פני המים. ראינו את זה קורה לא מעט פעמים לאחרונה – אופיס דיפו, מתאים לי, ג'אמפ, ועוד ועוד חברות שעמדו על סף קריסה. חלקן קרסו, חלקן ניצל ברגע האחרון. "כל יכול", שהוקמה על ידי גיל וינש, היא חברה שונה. גם היא הוקמה למטרת רווח, אבל מדובר בעסק חברתי ומרגש, כזה שנותן לבעלי מוגבלויות מקום מכובד לעבוד בו, כמו גם משכורת אמיתית, לא שכר מוגן ולא שכר מינימום. כשוינש הקים את העסק הוא חשב שאין סיבה שבעלי מוגבלויות לא יעבדו כמו אנשים בריאים. מענה טלפוני הוא לא עבודה פיזית קשה, וחברות גדולות הזקוקות למוקדנים טובים מוכנות לשלם כסף טוב עבור השירות. הוא לא לקח בחשבון גורם חשוב אחד – "המדינה".

מדינת ישראל רוצה לטפל בחוליות החלשות שלה, מאוד רוצה, היא רק לא יודעת, או לא רוצה, או לא מסוגלת, לעשות את זה. לכן בשנים האחרונות נראית הפרטה אינטנסיבית של כל השירותים, ביניהם בריאות, רווחה וגם תעסוקה. המדינה לא יוצאת לחלוטין מהתמונה חלילה, אלא מסייעת, למי יותר למי פחות. עבור עסקים בסגנון "כל יכול" המדינה – שלא נדרשת לשלם דמי אבטלה או אבטחת הכנסה למאות אנשים שלא ימצאו את מקומם בשוק העבודה ה"רגיל" – מעניקה סיוע שנקרא התאמות. מסדרון בארגון רגיל הוא לא המסדרון שנדרש עבור כסא גלגלים, שירותים ל-200 נכים נראים אחרת ואם רוצים להעסיק גם כבדי שמיעה או ראייה צריך לדאוג שגם להם יהיו האביזרים (הקיימים) הנכונים. המדינה לא מתנערת מחובתה לסייע. ממש לא. הסיבה פשוטה: לכל אדם שעיניו בראשו ברור שהשילוב בין יזם פרטי לעובדים ממגזרים מוחלשים והמדינה מהווה פתרון נפלא, נכון, ובעיקר זול לכולם.

"כל יכול" זקוקה ל-2.5 מליון שקלים בשנה, תוספת על רווחיה הקיימים. במושגים של מדינה מדובר בכסף קטן. והנה "הבעיה": כל המשרדים הנוגעים בעניין – רווחה, כלכלה, אוצר וגם הביטוח הלאומי – חושבים שהכסף הזה חשוב, ויש להעביר אותו. ה"מדינה" רוצה לעזור, נקודה. באופן פרדוקסלי היא לא יודעת איך. בשמונת החודשים האחרונים מאז הוקמה הממשלה הזו, עסוקים המשרדים הרלוונטיים בחיפוש אחר הדרך להעביר את הכסף הקיים בעזרת צינורות הבירוקרטיה הסתומים, כדי שגיל וינש ועובדיו יוכלו להמשיך ולקיים את המקום החשוב שנפתלי בנט, שר הכלכלה, כתב עליו אחרי ביקור, שחייב להעסיק 2000 עובדים, ולא רק 200. הפתעה הפתעה, עד היום המנגנון הנכון לא נמצא. שש שנים המקום הזה קיים והצליח להתקיים בקושי, עד שהבוקר הגישו עובדיו בקשה לבית המשפט לקבל צו פירוק. במילים אחרות – וינש הרים ידיים אחרי שלא נותר כסף בקופה לתשלום משכורות נובמבר האחרון.   

שימו לב לאבסורד – הכסף קיים, המשרדים רוצים לתת אותו, המנגנון לא קיים לכן צריך לייצר אותו, זה לוקח זמן, כיסיו של גיל וינש  מתרוקנים אחרי שש שנות פעילות, העובדים מגישים בקשת פירוק, הם ילכו הביתה והמדינה תתחיל להפעיל מנגנון המוכר לה היטב – קצבאות אבטלה והבטחת הכנסה. ככה מנצחת הבירוקרטיה את האדם ו"המדינה" את פרטיה. גורלה של "כל יכול" לא ברור, ויש להניח שאם שר אחד או שניים לא יחליטו להיות יצירתיים מאוד, ימחה אחד המקומות היפים, והחשובים, מעל פני האדמה. יש לנו ארץ נהדרת.

נו נו. כמה רעש עשו עובדי נייר חדרה. כמה צעקות, כמה הפגנות אלימות שלוו בקללות שהנייר לא סובל. הרבה דם רע זרם בשבועות האחרונים במפעל הזה, בו עובדים 850 איש, אחרי שהמנכ"ל עופר בלוך חולץ מהמקום בעזרת המשטרה. סמנכ"ל אחד קיבל טלפון הביתה בו נאמר לאשתו שלבעלה יש רומן במפעל, לסמנכ"ל אחר הודיעו שיפוצצו את חתונת הבן שלו, הוועד דפק על השולחן והעובדים דרשו, דרשו! שבלוך, יתפטר. "כישלון ניהולי" הם זעקו בעומדם בשער הסגור של המפעל, שער שנסגר לשבועיים וחצי בהחלטת הנהלה, "שילך כבר הביתה!"

הבוקר מסתבר שההר הוליד עכבר. מה זה עכבר, עכברון קטן ואפרורי שהוציא אמוציות מטורפות (וכותרות בעיתונים) והוכיח, שוב, שהסתדרות היא משענת קנה רצוץ  לרוב חבריה. מבדיקת ההסכם שנחתם הבוקר מתגלה שכל מה שההנהלה רצתה – היא קיבלה. אז מה הרעש? על מה הצעקות? למה מפעל שלם מושבת לשבועות ארוכים?

הסיפור התחיל לפני כחודשיים כשהנהלת הקבוצה דיווחה על הפסד בן 60 מליון שקלים ברבעון השלישי. חלק ממנו נבע מתשלומי מיסים על המפעל בתורכיה, חלק על הפרשות מיסים בישראל, חלק בשל ירידה עולמית בביקוש לנייר לבן. ההנהלה לא רצתה לפטר עובדים. ממש לא. היא ביקשה שישתתפו, כל אחד בדרכו, בתוכנית ההבראה.

בלוך הודיע שהוא מוריד משכרו 10% , ומבקש קיצוץ שכר הדרגתי בן 2.5%-8% לכל מי שמרוויח 10,000 שקלים ומעלה. הוא גם ביקש לבדוק את תוספת המשמרות, שבנייר חדרה מגיעה עד 300% לשעה, וכן לעצור את המנגנון האוטומטי שנותן משכורת 13 וכן העלאה בת 4.6% בשנה לכל עובד, ללא קשר לביצועי המפעל, בשנים טובות או קשות. הוועד השתולל. הדרישות האלה לא נראו לו. אז מה אם יש גרעון של עשרות מליוני שקלים שמאיים על עצם הקיום? זה לא חשוב. שהמנכ"ל יתפטר.

כשבלוך הבין שכלום לא יקרה פה הודיע על השבתה. הוא חשב שזה יספיק כדי להחזיר את העובדים למכונות. הוא טעה. הם הקימו אוהל מחאה והתיישבו ליד שער המפעל הסגור, כשהם מפגינים בכיף. חלפו עוד כמה ימים. בלוך הרגיש שעולה לו הסעיף. בישיבת הנהלה שנערכה במוצאי שבת הודיע חגיגית שאם משהו לא יקרה – 200 עובדים ילכו הביתה. ככה פשוט. המנהלים גם התבקשו להעביר רשימות מפוטרים. נו, סוף סוף התעורר אבי ניסנקורן, האיש שעופר- מיציתי- עיני, מנסה להמליך תחתיו, מתרדמת עמוקה, והחלו שיחות כשהן מגובות בצו בית משפט האוסר על בלוך לפטר עובדים. בינתיים המפעל מושבת. לגמרי מושבת, הוועד, שכבר יכול היה לסגור את הנושא לפי מספר ימים, פוצץ בשלב מסוים את המו"מ והוכיח שהוא גם לא סופר את הסתדרות.

בימים האחרונים הבינו כולם שהם בישורת האחרונה. לא לנצח יחולו צווים זמניים מבית המשפט, וגם לעובדים נמאס כבר לשבות. הבוקר (חמישי 12.12) אחרי לילה סוער, פורסם ההסכם מיוחל. והנה העכבר: משכורות מעל 10,000 תקוצצנה בהדרגה, עובדים יצאו לפרישה מוקדמת, יקפאו הטבות השכר האוטומטיות ומשכורת 13 תותנה ביעדים העסקיים, או במילים אחרות – לא תינתן השנה. תוספות שעתיות? 200-225%, לא עוד 300% בשעה. אז על מה היה הרעש? על מה הצעקות ודרישות ההתפטרות? הרי מלכתחילה זה מה שרצתה ההנהלה, והנה מאשרת ההסתדרות בדיוק את הדרישות האלה.

רק עז אחת קטנה, שכנראה הייתה הסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור הגדול, הצליחה להשתחל פנימה. כמו כל ועד עובדים מסורתי ומיושן הצליח הוועד, בחסות ההסתדרות, לקבוע כי עובדים קבועים לא יפוטרו במהלך שלוש השנים של תקופת ההתייעלות. הקביעות, איך נגיד את זה, הרימה שוב את ראשה המכוער. מה זה חשוב אם העובד עומד ביעדיו או לא? מה זה חשוב אם הוא חרוץ ואכפתי ותורם? יש לו קביעות וזה מספיק – 370 עובדים מתוך 850 יודעים שהם מוגנים לגמרי. עובדים אחרים? זמניים נגיד, וחברי הסתדרות בעצמם? הם הרבה פחות חשובים, שלא לדבר על עובדי החוזים האישיים. השכר אמנם מקוצץ, וגם ההטבות, אבל ה"קבועים", (שהנהלה טוענת שעלות שכרם נושקת ל-25,000 שקלים והם טוענים שלא), חושבים על עצמם. רק על עצמם. יום חג לעבודה המאורגנת עלאק. מי אמר מחוברים ולא קיבל.

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת. קחו למשל את המלצות ועדת מור יוסף בנושא פריון ופונדקאות, שהוגשו למשרד הבריאות כבר לפני כמעט שנתיים, ונישלו לאחרונה מתהומות הנשייה על ידי השרה יעל גרמן. בין ההמלצות  כמה נושאים חשובים, למשל להתיר לזוגות חד מיניים – ולא רק דו מיניים – לעבור תהליך פונדקאות בישראל, להתיר לנשים נשואות (לא רק לרווקות) להיות פונדקאיות, מה שירחיב את מעגל נותנות השירות, וגם אולי יעזור להוציא כמה משפחות ממעגל העוני, ועוד.

בין ההמלצות החשובות לכדה את עיני המלצה אחת משונה מאוד: נגיד שאת נשואה. נגיד שלבעלך יש מאהבת. האם תרצי לדעת ששניהם מקבלים ביחד טיפולי פוריות על חשבון המדינה? האם תרצי להיות מודעת לעובדה שבעלך נתן זרע לאישה פנויה (שאינה את, כמובן) כדי שיום אחד ייוולד לו ילד, בעודו נשוי לך? סביר להניח שתרצי לדעת. משרד הבריאות מצידו, דווקא לא חושב שאת צריכה לדעת, הוא בוודאי שלא יספר לך. צריך שיוולדו פה ילדים – ומה זה חשוב אם מדובר בפורמטים משונים במיוחד שיכולים להרוס חיים של אנשים. מרגע קבלת ההמלצות על ידי השרה גרמן יוכל גבר נשוי שרוצה לעבור טיפולי פוריות עם אישה פנויה (שהיא כמובן לא אשתו שאינה פנויה כבר, אלא המאהבת) לעשות זאת בכיף, מבלי  שבית החולים, שיודע שהוא מנפק כאן ילד סודי, מודיע על כך  לצלע השנייה והחוקית. הגינות בסיסית? ערכי מוסר? התחשבות של אדם אחד ברעהו, בעיקר כשהוא בן זוגו, לפחות על פי חוק? אולי תהליכים שדורשים שקיפות בסיסית? מה פתאום. משרד הבריאות לא מתערב במשולשים רומנטיים, הוא רק עוזר להסתיר אותם, וגם נותן את הפלטפורמה הרפואית להביא ילד סודי לעולם.

זה נכון, כמובן, גם מהכיוון השני. את נשואה, יש לך מאהב, רוצה לעשות איתו ילד בטיפולי הפריה? בבקשה, אומר משרד הבריאות, הולכים על זה. אנחנו לא נגלה. הבעל יחזור יום אחד מהרילוקיישן, או מהים, או השד יודע מאיפה, ויגלה שיש לו ילד חדש מאשתו החוקית, על כל הזכויות והחובות שיש כלפי הילד הזה. במקרה הטוב הוא יגלה מהר את השינוי שחל בחייו. במקרה הפחות טוב יסתבר לו אחרי שנים שאשתו מנהלת חיים כפולים, או שהוא מגדל ילד שאינו שלו.

משרד הבריאות מתקיים, כמו משרדים אחרים, מכספי המסים של כולנו, גם מאלה שמשלמים אישה נבגדת או בעל שאשתו מצמיחה לו קרניים, אבל זה לא משנה. הוא יגן בחירוף נפש על זכותה של המאהבת לקבל ילד על חשבון המדינה, או זכותו של המאהב להביא לעולם ילד מאישה נשואה למישהו אחר. לו היו הנשואים ומאהביהם יודעים שמישהו יבקש אישור על הפעולה מן הצד החוקי, היו נאלצים  לקחת אחריות – למשל להתגרש כדי להיות עם מי שהם רוצים ללדת איתו עוד ילדים, עכשיו הכל בסודי סודות. משרד הבריאות ישמור עליכם. האם מישהו חושב על הילדים האלה בכלל? האם מישהו במשרד הבריאות מבין את המשמעויות ארוכות הטווח של ההחלטה המוזרה הזו?

כל כך מתקדמים אנחנו, כל כך נאורים, כל כך ליברלים ופתוחים, עד שמטוטלת הזכויות החשוכה של פעם, טסה לכיוון הביזאר. רק לפני שבועיים הציעה ח"כ עדי קול לתת נקודות זכות שמיועדות לאישה עובדת, גם לגברים, אבל רק לגייז. בשלב הבא יתנו לגייז גם זכויות שמטרתן עידוד אתיופים, או בעלי רגל אחת. אם שיוויון אז שיוויון. עכשיו מביאה לנו "יש עתיד" את קידום הקשרים מחוץ לנשואים, זכויות המאהבת, ובשורת הילדים הסודיים. מעניין מה יגיד על זה נפתלי בנט.

 לא מעט אנשים, ביניהם מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, טוענים בתוקף ש"אין בישראל ילדים רעבים". מדוח העוני שהתפרסם השבוע (מפרט את נתוני 2012, השנה שלפני הגזירות) ברור אמנם שכל משפחה שלישית בישראל היא משפחה ענייה, אך נושא הרעב לא מפורט. דווקא מדוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת", שנתוניו מגיעים מסקר נרחב של משפחות רווחה – 360,000 בישראל של 2013- עולים הנתונים הקשים באמת: 9% מהילדים גנבו במהלך השנה האחרונה אוכל כדי להתקיים. 12% מהילדים נאלצו לאסוף אותו מידי פעם מהרצפה או מפחי האשפה. קרוב למחצית המשפחות דיווחו כי ילדיהם הולכים לישון, לעיתים, אחרי יום שלם במהלכו לא אכלו דבר.

כשהם כן אוכלים כבר  מסתבר ש-37% מהילדים אוכלים לחם וממרחים במשך היום, כן כן, במדינת השמש, הפירות והירקות. הסיבה פשוטה: מחיר המוצרים הבריאים כל כך גבוה, שאנחנו הופכים אט אט לאחד מגטאות המזון האמריקאים, שם אוכלים צ'יפס משקית ושותים קולה קולה. השמנה? סכרת? בעיות בריאות מגיל צעיר? הכל כלול בנתון הקשה הזה, שנובע, בין היתר מנתון קשה נוסף: רק אחד מכל שלושה ילדי רווחה מקבל ארוחת צהריים חמה בבית הספר. השניים האחרים פשוט לא.

ממש לאחרונה ראיינתי את מנכל ארגון "לקט ישראל" גידי כרוך, שתיאר את פרויקט הכריכים שלהם – הארגון נותן את כל המוצרים לבתי ספר, כדי שאלה יכינו כריכים לילדים המוכרים על ידי המערכת. למה עושה את זה  ארגון ללא כוונת רווח שחי בעיקר על תרומות מחו"ל? כי משרד החינוך, וגם מחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות לא עושות את זה. לחלקן פונה כרוך כדי לבקש סיוע בן כמה עשרות אלפי שקלים בשנה בסך הכל. חלקן, גם הגדולות, אומרות פשוט לא.

אז אין רעב בישראל. ברור. רק "אי ביטחון תזונתי", אותו מושג מכובס שלא מבהיר את גודל הקטסטרופה.

בשנים האחרונות, עוד מימי השר כחלון, מדברים על תקציב בן 200 מליון שקלים שאמורה הממשלה להעביר כדי לטפל בנושא. גם השבוע דיברו עליו, אבל בישראל, כמו בישראל, אוהבים לדבר. לדאוג לאוכל זה משהו אחר לגמרי.

 - עיינו כאן בדוח "לתת"

- עיינו כאן בדוח העוני של ביטוח לאומי

לאחרונה פגשתי שלושה אנשים נחמדים, נחמדים ושוחרי טוב. שניים (ארז צדוק ואיתן לוי) מוכרים משוק ההון, ואחד (ד"ר יובל קרניאל) הוא איש אקדמיה, מומחה למשפטים ואתיקה. נפגשנו כי לפני חצי שנה הם הקימו קרן השקעות פרטית שקיבלה את השם אביב ערכית. הקרן מיועדת למי שיש לו מיליון שקלים ויותר, ובצידה הבטחה מעניינת: השקעה בחברות הוגנות בלבד.

אנשי שוק ההון, איך נגיד את זה, מסתכלים דרך החור של הגרוש. כסף הוא הנושא המרכזי, לא אנשים, ולא ערכים ולא בטיח, לכן יש משהו מעניין בקרן שמצהירה על עצמה שבאה לעשות שינוי. לא שמדובר בפילנתרופיה חלילה. מאות מחקרים כבר הוכיחו כי חברות הוגנות יתנו, בסופו של דבר, תשואה גבוהה יותר למשקיעיהן, ואם גם אפשר להפוך את העולם העסקי לערכי יותר על הדרך, למה לא.

רשימת החברות בהן כבר השקיעה אביב ערכית לא ארוכה: אסם, שטראוס, אורמת, איתמר מדיקל,וגם באייר ופריגו הבינלאומיות, בעלות הסניפים בישראל. ברשימה יש עוד כמה חברות קטנות יותר. לא פחות מעניינת היא הרשימה של מי שהם מצהירים שלא ישקיעו בו: בנקים (כי "אין בנקים הוגנים בישראל") רמי לוי ("כי השכר שלו ושל אשתו עצום, ושל הקופאיות לא") ואפילו טבע, עליה כתב צדוק עוד בתחילת 2013, הרבה לפני הקיצוצים והפיטורים, שאינה חברה הוגנת. על IDB בכלל אין מה לדבר, ולא רק בימיה הקשים. השלושה טוענים כי כבר אחרי עסקת ישראייר, ובודאי אחרי קניית מעריב, היה ברור לכל מי שעוקב כי מדובר בחברה שלא חושבת על טובת משקיעיה, אלא על גחמות בעליה. על פי הגדרת הקרן – זו לא חברה הוגנת.

איך מחליטים מי היא חברה הוגנת? בצורה פשוטה אך יסודית: צדוק, המנכ"ל, מגיע לפגישה בחברה, ואחרי שיחה עם ההנהלה משוטט במסדרונות, ומדבר עם העובדים. ההנהלה ממלאת שאלון הוגנות הכולל עשרה סעיפים שונים ביניהם יחס ללקוחות, ספקים, עובדים, איכות סביבה, הרכב הנהלה (מספר נשים), ועוד. במקביל נבדקים הדוחות הכספיים (בכל זאת, חברות ציבוריות) וכל מה שנכתב על החברה, בכל כלי תקשורת, נבדק גם הוא. כיוון שמדובר באנשי שוק הון ותיקים, יש להם גם ידע מקדים על החברות השונות. אחרי איסוף החומר עולה המועמדת לועדת ההשקעות (שם יושבים גם לוי וקרניאל), ומתחיל דיון נוסף שמוודא כי החברה ראויה, על פי כללי ההוגנות שנקבעו מראש.

לפעמים הם מתווכחים. כך למשל עלתה השאלה האם גזית גלוב, בה השקיעה הקרן על אף שמנהליה מופיעים כבר שנים ברשימת שיאני השכר, והפערים בחברה עצומים – היא אכן חברה הוגנת. הוחלט שכן, כיוון שהמשכורות הגבוהות מגובות גם בביצועים גבוהים, אבל מי אמר שזה צריך להיות הקריטריון? מי מחליט בעצם ששטראוס ואסם הן חברות הוגנות? האם הן לא משלמות לספקים בשיטה הכה ישראלית שוטף פלוס המון, ובכך מחייבות אותם לממן את האשראי? האם הן לא מייצרות טונות פלסטיק, או אריזות גדולות מידי שאין בהן צורך? האם באייר ופריגו מקפידים להעסיק גם בעלי מוגבלויות למשל, האם טביעת הרגל הפחמנית שלהם אכן נמוכה? האם כל החברות שהוכתרו הוגנות באמת לא קונות מוצרים שיוצרו בסווט שופס בסין, תמורת גרושים של משכורת? איך מגדירים את הדבר החמקמק הזה,"חברה הוגנת" וחוזרים הביתה בשלום?

באביב ערכית טוענים שהם "לא מחפשים מלאכים". הם צודקים. בכל חברה עסקית, בוודאי גדולה, ניתן למצוא לפחות פגם אחד שמוציא את העוקץ מהסטאטוס הנחשק, אלא שיש חברות שממש לא אכפת להן (עיין ערך הפניקס), ויש חברות שמשתדלות יותר. באמת משתדלות, ומשקיעות זמן ומאמץ בחיפוש אחר הדרך. מלאכים, כאמור, לא נמצא כאן.

 קל להיות ציניים מול המיזם הלא מושלם הזה, אבל באביב מרוצים בינתיים. לא מעט חברות כבר מתקשרות ומבקשות בדיקה, וצדוק-לוי-קרניאל בטוחים שבקרוב יהפכו לסוג של תו תקן, ויסמנו את הדרך לקרנות השקעה נוספות. "אני מת שתהיה לי תחרות" אומר צדוק, ומתכוון לזה.

המבחן האמיתי יהיה כלכלי כמובן. ימים יגידו איזו תשואה תיתן הקרן למשקיעיה. מה שברור הוא שמדובר בניסוי ששווה לעקוב אחריו. אם אביב ערכית היא אכן סנונית ראשונה שבאה כדי להישאר, ותעזור להפוך אנשי הון לדוברי ערכית שוטפת, אולי משהו טוב, בכל זאת, יקרה כאן.

הנה שאלה שתקפיץ, מן הסתם, לא מעט אנשים מכסא המחשב הנוח: נגיד שישראלי, אדם נשוי ואב לתינוק, קיבל צו שמונה באמצע יום הכיפורים, ויצא למלחמה. למרבה הצער הוא נהרג. נגיד שאשתו לוקחת את התינוק ומחליטה לעזוב את הארץ. היא מתחתנת שוב בארצות הברית, יולדת ילדים, וכולם חיים בחו"ל, עובדים שם, משלמים מיסים, ולא חושבים לחזור לישראל. היום, מי שהיה אז תינוק, הוא בן 40. האם לו, ולאמו, אמורה מדינת ישראל לשלם בכל שנה טיסה, וכן חמישה לילות במלון, סמוך לתאריך נפילת האב כדי שיוכלו לעלות לקברו? את השאלה הפרובוקטיבית הזו שלח במייל קורא זועם שטען נגד ה"חופשה השנתית שמקבלים אנשים שלא חיים בארץ, ממשרד הביטחון". משרד הביטחון, לדבריו, מבזבז את כספי המיסים של אנשים שחיים כאן, על אלה שכבר מזמן לא תורמים לה.

מסקר קצר שערכתי בסביבתי היו הנשאלים מזועזעים מהטענה. "מדינת ישראל חייבת למשפחות האלה, לכל חייהן" הייתה הפסיקה החד משמעית, "יעלה כמה שיעלה".

הלכתי לבדוק את הנתונים. ל-450 איש שיקיריהם נפלו במלחמות ישראל, ואינם חיים בארץ, אכן מממן אגף השיקום של משרד הביטחון את העלייה לקבר. בכל שנה, ולכל חייהם, זכאים אנשים מקרבה ראשונה – בני זוג, ילדים והורים – ובכל חמש שנים גם אחים – נסיעה הכוללת טיסה ומלון לחמישה לילות, על חשבון המדינה. "איך אפשר לקרוא לזה חופשה שנתית?" הזדעזעו במשרד הביטחון "מדובר באנשים שאיבדו את היקר מכל, ומדינת ישראל חייבת להם את הדבר הקטן הזה – סיוע בעליה אל הקבר". הם גם הוסיפו שחלק מהמשפחות הן של חיילים בודדים. "האם אין מתפקידנו לעזור למשפחה מאדיס אבבה שמעולם לא חיה לכאן, ואיבדה את בנה החייל, לבוא לפקוד את קברו?" שאלו שם. על פי משרד הביטחון המלונות (דוגמת כפר המכביה) הם בהסדר, קרי: עולים מחצית או שליש מהסכום שישלם אדם רגיל, וכמחצית מהמגיעים מוותרים בכלל על התענוג וגרים אצל משפחה או חברים. גם הכרטיסים הם כרטיסים מוזלים.

כמה זה עולה לנו? 3-4 מליון שקלים מוציאה מדינת ישראל כל שנה על הכרת הטובה הזו. במושגים של מדינה מדובר בכלום וחצי. זה לא הסכום שמכביד על תקציב הביטחון. את הקורא הזועם, מיותר לציין, התשובה הזו לא מספקת. הוא חושב שהנוהג  צריך פשוט להיפסק, או לפחות להצטמצם למינימום. אחת הטענות היא ש"במדינות אחרות זה לא קורה".

אין לי מושג מה קורה במדינות אחרות. ייתכן שארצות הברית לא מסיעה אחת לשנה את משפחות חלליה מכל מקום בעולם, כדי לאפשר להן התייחדות על קבר הבן או הבת, אבל ישראל מעולם לא הייתה כל המדינות. מעט הערכים שעוד נותרו כאן צריכים להישמר, בעיקר כשלא מדובר בנטל כלכלי אמיתי. רוצים שומן? חפשו אותו במקומות אחרים.

הידעתם, למשל, כי מדינת ישראל מוציאה 25 מליון שקלים בכל שנה על הטבות תנאי שירות לחיילים סדירים נשואים, מחציתם חרדים, אלה שאיילת שקד כל כך נחושה לגייס? הידעתם כי כל חייל כזה עולה למדינת ישראל במינימום כ- 5000 שקלים בחודש, בעוד משכורתו שך חייל קרבי רווק עולה לה 700 שקלים?

האם צבא הגנה לישראל באמת זקוק ל"שוויון בנטל", עלק שוויון, שהופך את השירות  של סדיר נשוי לכל כך יקר, במקום להשקיע אותו למשל בלימודים למקצוע שיכניס אותו לשוק העבודה וישרת אותו, ואותנו, כל חייו?

את השומן צריך לחפש במקומות אחרים, אלה שהפוליטיקה הקטנה דוחפת רק לשם דחיפה, אלה שאין בהם נחיצות אמיתית. עזבו את ה"חופשות השנתיות" מהגיהינום. אף אחד לא רוצה להיות זכאי להן.

לא מעט קרה בשוק העבודה הישראלי בשנה החולפת – זו הייתה שנת הנשים (נגידה, שלוש מנהלות בנקים, מנכ"לית אוצר שמקבלת את התפקיד בעודה בהריון), שנת הפרישות (עופר עיני הולך הביתה), שנת הזוגות הנשואים שעובדים באותו עסק  (וזכו סוף סוף לחישוב מס נפרד) ושנתם של הוועדים הוותיקים (נייר חדרה, רותם אמפרט) שנלחמו נגד הנהלות, והגיעו לפשרות שמנעו שליחת עובדים הביתה.

אלא שיותר מכל הייתה זו שנת העובד המתאגד. כפטריות אחרי הגשם צצו הוועדים שיוצגו על ידי ארבעה ארגונים יציגים – ההסתדרות, כח לעובדים, ההסתדרות הלאומית וגם מען הקטן, שמייצג את כל מי שהארגונים היותר גדולים לא ממש מסתכלים עליו – נגיד עובדים פלסטינים בבתי מלאכה יהודים.

מספר המאוגדים כמעט הכפיל את עצמו יחסית לשנה שעברה: ב-2013 התאגדו כ -26,000 עובדים ב-63 ארגונים מוכרים, ועוד כמה עשרות מקומות עבודה קטנים, בכל אחד מהם  עובדים ספורים. סך הכל מדובר ככל הנראה בלמעלה מ-100 ארגונים שונים. חלק מן הוועדים הצליח להגיע אפילו להסכם קיבוצי.

השנה התאפיינה באיגוד החזקים: עובדי הסלולר, עובדי הביטוח וגם הפיננסים. פחות התאגדויות נראו דווקא בקרב העובדים החלשים, אלה שבאמת זקוקים לו, אך חוששים מדי לעשות את הצעד. אלה גם אלה זקוקים לוועד מסיבה פשוטה: הביטחון התעסוקתי של העובד הישראלי מעולם לא היה מעורער יותר, ומשכורותיו, יחסית ליוקר המחייה, מעולם לא נמוכות כל כך. לא פלא שכולם רוצים לעבוד בחברת החשמל.

מה יקרה ב-2014? כיוון שהמשק הולך מדחי אל דחי, והיציבות לא נראית באופק, עושה רושם שהמגמה תימשך. עוד ועוד עובדים ינסו להקים ועד, ומן הסתם עוד הנהלות יתנגדו, כשהם מפרות בריש גלי את פסק דין פלאפון שנקבע בתחילת 2013, על פיו חל איסור חמור על הנהלה להפריע, בכל דרך שהיא, לעובדים להתאגד.

השנה ימשיכו ארגוני העובדים גם בבזבוז כספי משלם מיסי החבר. בקרוב מאוד יוצפו המסכים – טלוויזיה ומחשב, וכן העיתונים ומקלטי הרדיו, בקמפיין ששת וחצי המיליונים של ההסתדרות, ובהובלתה של המתאגדת הידועה צופית גרנט. עיני, שיפרוש בתחילת פברואר, מעונין להשאיר אחריו  שתי פירמידות: אחת היא אבי ניסנקורן, אותו ניסה להמליך בשיטה שלא הייתה מביישת אף מלך צרפתי ותיק (על פי החוקה רק היו"ר יכול להמליץ על יורש) אלא שאיתן כבל, שנלחם נגדו כבר בבחירות האחרונות, לא ייתן לזה לקרות, והב"גצ כבר בדרך. ירושתו הנוספת של עיני הוא אחד הבזבוזים הגדולים שנראו השנה – 6.5 מליון שקלים "לעידוד ההתאגדות" או במילים אחרות, להעלאת קרנה של ההסתדרות שתהלל את עצמה תחת כל עץ רענן, באחד הקמפיינים הראוותניים של השנים האחרונות. למה צריך ארגון עובדים יציג קמפיין פרסומת שעולה מיליונים? תשאלו את עיני, וגם את יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, שהוציא מיליונים מכספי החבר ומשלם המיסים (הארגון ממומן בחלקו על ידי משרד החינוך) עבור קמפיין טלוויזיוני שמיועד לקהל שבוי לגמרי.

ציבור העובדים ימשיך, כנראה, להתאגד לא בגלל קמפיינים, או יושבי ראש מגלומניים. הוא ימשיך להתאגד כי זה הכלי הפחות או יותר יחיד שנותר לו, מול מעסיקים שסופרים אותו פחות ופחות.

בסקנדינביה מאוגדים 70% מן העובדים, בישראל, על פי דוח בנק ישראל, ונכון ל-2012 רק 25%. הדרך לשבדיה עוד ארוכה. ניתן רק לקוות שהועדים החדשים,שקמו השנה ועוד יקומו, לא יהפכו במהרה לוועדי הנמל, הרכבת או חברת החשמל, ועדים סחטניים שחושבים בעיקר על דור א' ותנאיו המעולים, וכדי לשמור עליהם ישביתו את החברה, ואם צריך גם את המדינה, והכל בחסות ההסתדרות – שלא נותנת לאף רפורמה לצאת לדרך.

קצת יותר סקנדינביה, קצת פחות אלון חסן, קצת יותר חשיבה משתפת, קצת פחות שחור-לבן שמרני, ולשנת 2014 יש פוטנציאל להפוך לשנת העבודה המאורגנת הנאורה. אשרי המאמין.

שפה לא תמיד משיגה את המציאות המשתנה. כך אנחנו פוגשים שוב ושוב מושגים שאבד עליהם הכלח, אך ממשיכים לעצב תודעת חיינו. הנה שלושה כאלה (מן הסתם, מיני רבים נוספים) שצריכים לצאת בשנה הקרובה מן הלקסיקון, ויפה שעה אחת קודם:

בית אב – לא ברור מתי נכנס המושג הזה לשפת הסטטיסטיקאים, כמו גם לשפה המדוברת. בית אב פירושו משפחה, כמה פשוט, אלא שהשפה הפטריאכלית שלנו מבהירה בצורה שאינה משתמעת מי עומד בראש התא. לא אמא חלילה, לה אין אזכור. לא שתי אמהות, לא שני אבות, לא חד הוריות. בית אב ותו לא. כך יוצר מושג אנכרוניסטי הדרה מן השפה של אלפי משפחות, שיש שיקראו להן אלטרנטיביות, ויש שיקראו להן עוד מעט הרוב. אלטרנטיבה? משפחה. רק משפחה. כמה פשוט.

עקרת בית - נכון, עד שנות השבעים גם בישראל היו רוב הנשים יושבות בית, אלא שמאז השתנו הדברים. נכון גם שכל אישה שלישית בישראל עדיין עובדת במשרה חלקית, שרק אחד מכל שלושה מנהלים היא מנהלת, ופערי השכר נעים בין 25-34%, בכל המגזרים. אבל כבר יש נגידה, שלושה מתוך חמשת הבנקים הגדולים מנוהלים על ידי נשים, ומנכ"לית משרד האוצר הראשונה אפילו קיבלה את התפקיד בעודה בהריון. גם הכנסת מעולם לא הייתה נשית כל כך (27 ח"כיות). במקביל אנחנו רואים תחילתו של היפוך תפקידים. אחת התופעות המעניינות של השנים האחרונות היא עקרי הבית, גברים שמגבים את הקריירה של בנות זוגן. לפעמים, ובניגוד לעבר, דווקא זה הגורם בגללו יוצאים לרילוקיישן או פוסט דוקטורט, יותר ויותר גברים משתתפים בחופשת הלידה (לשמונת השבועות המותרים בחוק אחרי משכב הלידה) ולפעמים הם הופכים לגורם המרכזי בבית לפרקי זמן הרבה יותר ארוכים. באורח פלא, בעוד המושג "עקרת בית" חי ובועט, על אף התמעטות הנשים האוחזות במקצוע הקשה הזה לכל חייהן, המושג "עקר בית" לא קיים בשפה העברית, כמו גם לא ברישומי הביטוח הלאומי. כך נוצר מצב שעקרת בית מעולם לא שילמה ביטוח לאומי, וכנראה גם לא תשלם – כי מספיק שבעלה העובד משלם, בחיי – אך עקר הבית משלם כמו גדול, בין אם אשתו עובדת, או לא. למה? כי הוא לא קיים בעצם. שוב משיגה המציאות את השפה. עקרת בית הוא מושג מקטין ומעליב, ואין לו מקבילה גברית, כך שהשוויון לא מתקיים בעצם. גם הוא צריך לעזוב אותנו לשלום. האלטרנטיבה? ראש או ראשת משפחה. בטח אפשר למצוא אפשרויות נוספות.

 קצבת זקנה - יותר ויותר צעירים בני 62 או 67, פעילים ונמרצים, מקבלים יום אחד מן המדינה הודעה שהם זקנים. המכתב הלא נכסף שמגיע מן הביטוח הלאומי מדווח על זכאות אוטומטית לקצבה הנובעת מן הגיל, ולא מעט אנשים פשוט נעלבים. במדינה בה תוחלת החיים לאישה היא 83 שנות חיים, ולגבר 79, מדינה בה מזכירים כבר שנים את הצורך בהעלאת גיל הפרישה, ואולי אפילו ביטול חובתו, מבהירה "קצבת הזקנה" למקבליה שהם פחות או יותר רגל אחת בקבר. לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס בו הזכירו שוב ושוב את הצורך במושג חדש שמכבד את המציאות כפי שהיא היום. אחד המשתתפים אפילו פנה לשר לאזרחים ותיקים, אורי אורבך, וביקש שיפעל בנושא. גם מנכ"ל הביטוח הלאומי, שלמה מור יוסף, אמר שהם מודעים לבקשה. כמה רעיונות עלו שם – קצבת ותק, או אפילו קצבת הערכה, אך עד כה לא נמצאה האלטרנטיבה, וחבל.

 יש שיגידו – פלפולים סמנטיים. מגיב אחד, או שניים, או יותר, גם יטענו ש"זו לא הבעיה של גברים, נשים, או זקנים במדינת ישראל". נכון, אלא שמילים,כאמור, מייצרות תודעה, ותודעה יוצרת מציאות. למציאות טובה יותר נדרשת (גם) שפה מתאימה.

השבוע קיבלתי הצעה מפתה (ברמה העיתונאית, כמובן): חברה חדשה שהוקמה כסטארט אפ חברתי, ו-75% מרווחיה הולכים לתרומות למגזר השלישי. התרשמתי, אין מה לומר, חברה שמצהירה כי לא פחות מ-75% מרווחיה יתרמו, אינה דבר של מה בכך. להזכירכם, 1% מהרווח לפני מס נחשב למאסט בסיסי כשמדובר באחריות תאגידית, ורוב החברות לא עומדות אפילו בזה, אז 75%?. בדקתי. מסדרת שאלות ששלחתי ליחצנית החביבה גיליתי כי מדובר בחברה חדשה שמוכרת ציוד משרדי ומעסיקה בעיקר אנשי צווארון כחול (מחסנאים וכו') וכן נוער בסיכון. קיבלתי גם רשימה ארוכה ומפורטת של העמותות אליהן הופנו התרומות – 175,000 שקלים בסך הכל – בראשה ארגון "לקט ישראל" המצוין. כששאלתי כמה מרוויחים העובדים הסתבר שהמשכורות נעות בין 4,000-6,500 שקלים. למה? כי אלה מחירי השוק. "תסתכלי באתרי דרושים ותראי כמה מרוויח מחסנאי" הציעה היחצנית. היזמים אגב, בוחרים לקחת רק 10,000 שקלים בחודש, סכום צנוע לכל הדעות, אלא שיזמים יכולים להחליט כמה כסף הם מושכים, ואילו העובדים – לא.

ברגע שהבנתי את המספרים, שככה התלהבותי. אם החברה הזו תמשיך להצליח, היא תגדל ותעסיק עוד ועוד עובדים במשכורות מגוחכות, או במילים אחרות: תעזור להם להיכנס למעגל העוני. ייתכן כי אפילו, למרבה האבסורד, תשלח אותם לקבל מזון מ"לקט ישראל". בעוד המגזר השלישי ירוויח, העובדים שיוצרים את הרווח, לא יצליחו לגמור את החודש. האם היזמים יקבלו כותרות בעיתון? בוודאי. יתכן שאפילו יזכו באיזה פרס, אלא שכולנו צריכים להיזהר מחברתיות שכזו.

האווירה הציבורית מאז מחאת 2011 מעודדת מאוד את הנושא החברתי. יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף למעגל הטובים, אלא ששימוש- יתר במושג הופך אותו לפיקציה. ארגון לא יכול להיות "חברתי" כשהוא לא דואג לכלל בעלי העניין ובראשם עובדיו. במקרה הזה לו היה הסטארט אפ החדש חברתי באמת, היה דואג לשלם הרבה מעבר ל"תנאי השוק" לעובדים החרוצים. הוא גם לא היה מעסיק יחצן. הכוונה, חשוב להדגיש, טובה, אלא שרוב החברתיים היום טיפה מבולבלים. הם לא מסוגלים להכיל את מלוא האג'נדה, לכן בוחרים במה שנוח, ובעיקר במה שיעשה להם יחסי ציבור טובים.

הסיפור האחרון הזכיר לי מפגש עם "חברתי" אחר. אדם מצוין שעיסוקו היום יומי הוא צדק ואתיקה. החוליות החלשות באמת חשובות לו. כיוון שהוא קבע את מקום המפגש הגעתי לבית קפה גדול, חלק מרשת שתפקידה אחד – להעשיר את בעליה. 50 מטר משם עומדת קונדיטוריית ליליות, עסק חברתי אמיתי שמלמד נוער בסיכון מקצוע לחיים.

יכולנו לשבת גם שם, אבל ה"חברתי" לא ערך את הקישור בין העיסוק האינטנסיבי בהוגנות, לבין העובדה שהארנק שלו יכול לתמוך באופן קבוע ובשיטת הווין-ווין באחד מהשניים: עסק הוגן, או עסק שהוגנות ממש לא מעניינת אותו. הוא, מתוך חוסר מודעות בחר בשני. חברתיות בעירבון מוגבל.

לאחרונה כתבתי כאן על קרן השקעות פרטית חדשה בשם אביב ערכית, שהודיעה כי תשקיע רק בחברות הוגנות. מנהליה הצהירו כי הם "לא מחפשים מלאכים" או במילים אחרות: מול חברות שלא אכפת להן, הם יחפשו את החברות שמשתדלות יותר. מצד שני הם כבר החליטו להשקיע בגזית גלוב שמככבת בראש טבלאות השכר (כי גם ביצועי החברה גבוהים) ולא יפרטו את משכורות עובדי הקרן "כי אנחנו חברה פרטית". שוב נבחר הפאן החברתי הנוח.

"חברתיות" זה טוב. טוב מאוד אפילו, אלא שממש כמו ה"התיירקות", ששטפה אותנו לפני שנים מעטות וגרמה לכל חברה שהתקינה נורות חסכוניות להכריז על עצמה כנושאת הבשורה הירוקה, ולרוץ לתקשורת, הנה מגיע הגל הבא – ה"חברתי". יש שיאמרו – שלא לשמה בא לשמה, ואני אהיה הראשונה להסכים, אלא שכדאי לבדוק כל הצהרה חברתית טוב טוב, לפני שנותנים לה את התואר המחייב, וכמובן, את הקרדיט.  

 "אני שחקנית, אני צמחונית, אם ישלמו לי אני אפרסם גם את עוף טוב", כן כן, המשפט המקסים הזה יצא אמש מפיה של צופית גרנט, האישה החברתית והחומלת שעומדת עכשיו בראש קמפיין ששת וחצי מיליוני השקלים של ההסתדרות.

העובדה שגרנט, בשיחה עם הילה ויסברג, כתבת דהמרקר, חשפה את תפיסת עולמה החד משמעית – אתם תשלמו ואני אגיד מה שאתם רוצים – היא רק נדבך אחד בפארסה גדולה יותר שגורמת לשומע לתהות: א. כמה להאמין לדמעותיה הכבושות של גרנט, בכל פורמט שהוא ב. כמה אפשר להאמין להסתדרות שבאמת אכפת לה מעובדים שרוצים להתארגן.

הסיפור הוא כזה: גרנט, כמו שאנחנו יודעים, היא נשיאת עמותת אנוש, ופגועי הנפש מאוד יקרים לליבה. היא גם נחשבת לפנים של העמותה, מגייסת הכספים שלה, ובמידה רבה לפרזנטורית. הייתם מצפים שנשיאת עמותה תדע מה בדיוק קורה לאלה שמטפלים בפגועי הנפש הכה יקרים לליבה? אז הייתם מצפים. את גרנט זה לא באמת מעניין. לדבריה היא "לא מתערבת בעניינים הפנימיים של העמותה". היא באמת לא מתערבת. עובדי אנוש מנסים כבר שנתיים להתאגד, כמה עצוב, בעזרת ההסתדרות, אבל לעדותם, כשנזקקו לה "צופית לא הייתה שם".

גם ההסתדרות לא הייתה שם. את מי מעניינים עובדי המגזר השלישי שמרוויחים 23 שקלים לשעה, אם אפשר להתייצב מאחורי עובדי כלל ביטוח? אבי ניסקורן לא הגיע למשרדי עמותת אנוש, אבל כל התקשורת הוזמנה לחתימת ההסכם עם עובדי פלאפון. למה לדאוג לעובדים מוחלשים באמת, אם אפשר לעשות רעש תקשורתי?

אז ההסתדרות, כדרכה, דואגת לעובדים החזקים, והנשיאה ה"חברתית" בכלל לא נמצאת שם. זה בוודאי לא מונע ממנה לקבל כסף, מאות אלפי שקלים, מאותה ההסתדרות, כדי להלל ולפאר את הארגון הזה, ולהציע לעובדי ישראל להתאגד תחת כנפיו. עומק הציניות כעומק חשבון הבנק.

אולי זה קורה כי כל הקמפיין הזה נולד בחטא. מדובר בירושה יקרה מאוד שמותיר אחריו עופר עיני שהיה זקוק גם הוא לפירמידה משלו, תעלה כמה שתעלה. עיני לא הסתפק בקמפיין הילול ושיבוח צנוע. לא, לא . שישה וחצי מליון שקלים זה עולה, אחד הקמפיינים הגדולים שנראו כאן לאחרונה. מאיפה הכסף? מכיס חברי ההסתדרות שמשלמים קרוב לאחוז משכרם בכל חודש, כמובן.

למה צריך ארגון עובדים יציג קמפיין בן חודשים ארוכים שיספר כמה הוא נפלא? כי הוא יכול. המלך עיני, שניסה להמליך לו יורש כאחרון הדיקטטורים בצפון קוריאה, ונעצר כרגע על ידי בג"צ שהגיש איתן כבל הדורש בחירות כלליות לראשות ההסתדרות, הרגיש שהוא חייב לתקוע עוד יתד בתודעה הציבורית. עיני חושש כנראה, שנזכור אותו בזכות דברים שהוא רוצה שנשכח, נגיד רוית דום, זוגתו, שקיבלה את תפקיד מנכ"ל רשת עמל השייכת להסתדרות, תמורת משכורת מופקעת, בזמן שהארגון בגרעון ופוגע אנושות בתנאי גימלאיו. עיני גם רוצה שנשכח את אחיו, שמנהל את סיעתו בהסתדרות, את מקורביו, שבזמן שעבדו בהסתדרות ישבו בדירקטוריונים של חברות עסקיות וקיבלו מהם תשלום, ואת הדירה המפוארת בכוכב הצפון שנקנתה בזכות מיסי החבר עבורו, אותה מנקים עובדי קבלן.

הוא גם חושש שנזכור אותו בזכות הדאגה הכנה לאלון חסן, לוועד עובדי חברת החשמל, או בזכות סכסוך העבודה המיידי שהכריז כנגד הרפורמה בכח אדם שמנסה נציבות שירות המדינה לקדם, כדי שכולנו נקבל שירות טוב יותר מהממשלה.

כיוון שהשנה הייתה שנת ההתאגדויות ועלתה אפילו על השנה שלפניה, הוא מזנק על הגל שהתרחש, איך נגיד את זה, לא רק בזכותו, וזורק מיליונים שיכלו ללכת לטובת העובדים הכל כך זקוקים להם. העיקר שיש פרזנטורית "חברתית" שמוכנה לדקלם מה שכתוב לה בפרומטר. מי אמר אמת בפרסום ולא קיבל.

אני אוהבת לקרוא את נחום ברנע, אלא שאתמול (10.1.14) פרסם קטע מתמיה בטורו השבועי בידיעות אחרונות, שהתייחס לשביתת המהגרים. "מה שהממשלה לא יודעת לעשות יעשו עורכי הדין", כתב בין היתר, "ככל שיוגשו יותר תביעות משפטיות של אפריקאים שקופחו בשכרם, כן תרד המוטיבציה להעסיק אותם. על כל מעסיק שנכמרו רחמיו יש עשרה שמונעים מתאוות בצע".

ברנע יוצא מנקודת הנחה שהמוטיבציה של מעסיקים נובעת מהעובדה שהם אינם חושבים שמישהו יקח אותם לבית המשפט. הוא צודק, אבל חלקית. מאוד חלקית. מעסיקים בישראל, בעיקר בתעשיית המזון והאירוח (מטבחי מסעדות ובתי קפה), הניקיון (עובדי קבלן) והמלונאות (חדרנים ומנקים) באמת הופתעו בשנה האחרונה לגלות שחוקי העבודה בישראל חלים גם מהגרים. במשך שנים הם נוצלו עד עפר ושתקו. היום כבר לא מוכנים. יותר ויותר מעסיקים מגיעים לבתי המשפט, אלא שזו לא "המוטיבציה" הלכאורה- נפגעת של המעסיק. האנשים האלה מועסקים, פשוט כי אין ברירה.

בניגוד לחקלאיים שנהנים ממכסה בת 25,000 תאילנדים נוחים לניצול (בעוד אלפי ערבים וערביות, שהיו שמחים לעשות את אותה עבודה, יושבים  בבית) הרי שלעבודות השחורות האחרות אין מכסה. לא מדובר פה בפועלי בניין שהלובי של הקבלנים דואג להזרמה שוטפת. הלובי של המסעדנים קיים רק במאסטר שף, והכלים לא יחכו לאף אחד.

כך נוצר מצב שמאז 2007 עם כניסת המהגרים, הפליטים, המסתננים, מבקשי העבודה, או כל שם שתקראו להם, תפסו הם את מקום העובדים הזרים שהועזבו במסגרת מיקוד המכסות (סיעוד, בנייה וחקלאות בלבד) אלה שהחליפו, בזמנם, את הפלסטינים. היד הנעלמה פעלה את פעולתה: השוק יצר צורך, האפריקאים צריכים לאכול. כמה פשוט. לדבר על "מוטיבציית העסקה" זה להכניס מושג פייסני מאוד, וסובייקטיבי, לשיח. "אין ברירה" הוא כאמור, המושג המדויק יותר.

אם נחזור לרגע לנחום ברנע נבין למה תביעות האפריקאים לא יפגעו ב"מוטיבציה" של מסעדנים. הם יעסיקו אותם בשמחה גדולה (אחרת את מי?) אבל ידאגו לא להגיע לבית המשפט כשיקפידו יותר על זכויותיהם. טוב עושה כל אדם שיודע להפעיל את המערכת למען זכויותיו, בעיקר כשהוא פועל מול אלה שלא מתייחסים אליו כמו לבן אדם.

מאותה סיבה בדיוק עשה ברנע את הטעות השנייה: "על כל מעסיק שנכמרו רחמיו יש עשרה תאבי בצע". מעסיק שנכמרו רחמיו? ברצינות. לא רחמים ולא נכמרים, שוב –  אין ברירה. אף אחד לא מרחם על זה שעובד עשר שעות במטבח הלוהט תמורת שכר מינימום, במקרה הטוב. גם לא הייתי רצה להכתיר מעסיקים כתאבי בצע. חלק קטן הוא באמת ציני להחריד, חלק אחר פשוט לא מודע. לא מעט מעסיקים באמת בטוחים שהם נותנים תנאים נפלאים לעובדיהם, הם באמת מופתעים כשמתקשרים אליהם מקו לעובד, ומסבירים שגם לשוטף כלים שחור מגיעות שעות נוספות. יותר מרודפי בצע מדובר בגזענים ואידיוטים, וגם אלה טוב שיגיעו לבתי המשפט וילמדו, על בשרם, את החוק.

והנה הטעות השלישית: "כשכיכר רבין מלאה במפגיני ימין או שמאל זו הפגנת כח, כשהיא מלאה בגברים מאריתריאה וסודן, שוהים בלתי חוקיים, זו שגיאה אסטרטגית. במקום לשכנע במצוקתם, באנושיותם, הם מרתיעים במסה שלהם, בכמות, בלוחמנות". אז הנה החדשות, מר ברנע, הם ניסו במשך שנים, ובמתק שפתיים, "לשכנע באנושיותם". הם ביקשו יפה את שכרם, ויתרו על זכויות בסיסיות כשהתייחסו אליהם כאבק אדם, ומחלו על כבודם כשהמעסיק לא הגיע לאסוף אותם יום אחד, ונעלם עם המשכורת. נחש מה קרה. הם מצאו את עצמם בכיכר רבין.

אתמול (14.1.14) פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים שנוגעים למצבם של בני ה-60 ומעלה בישראל. מסתבר שמיליון ומאה איש עברו את הגיל הזה, אבל רק אחד משלושה עובד. מבין הלא עובדים רק ל-39% יש פנסיה, ועל אף שמצבם של אלה טוב יותר ממי שחסר אותה לחלוטין, הפנסיונרים שמרוויחים 4000 שקלים בחודש טוענים, הפתעה הפתעה, שהם לא סוגרים את החודש. הם מתחילים להתאזן בפנסיה בת 7500 שקלים, וגם זה לא תמיד מספיק.

הרוב הגדול של הנשאלים הסכים כי פרישה פירושה ירידה ברמת החיים, כך שכל אלה המייחלים לפנסיה, וצובעים אותה בצבעים רומנטיים רכים, אולי צריכים לייחל לה קצת פחות. עוד עולה מהנתונים שכמעט ולא נעשית הכנה, פיננסית ונפשית, לגיל הפרישה.

נתון מעניין מאוד שעלה דווקא מחלקו של הסקר שהופנה לקהל הרחב הוכיח כי חובת גיל פרישה צריכה לעבור מן העולם. קרוב ל-90% מן הנשאלים ענו כי יש להתיר לאדם שרוצה להמשיך לעבוד גם אחרי גיל 67, להמשיך לעשות זאת.

בתוך שלל הנתונים הקשים והמטרידים עלה גם נתון מעניין אחד שמעמיד בסימן שאלה מסוים את האקסיומה עליה גדלנו: אדם פעיל הוא אדם בריא ברוחו, בנפשו ובגופו.

בני ה-60 ומעלה התבקשו לענות על השאלה האם חייהם אחרי גיל הפרישה מלאים ופעילים. מן הנתונים של הלמ"ס עולה תמונה ברורה: בעוד שבבאר שבע הסכימו רק 40% מהנשאלים עם הקביעה, הרי שבתל אביב הסכימו לה לא פחות מ-63%. האם זה קורה כי תל אביב מציעה לקשישיה יותר אפשרויות מהעיר הגדולה באר שבע, או שמא בבאר שבע מעדיפים לחיות אנשים שדווקא לא צורכים את הפעילות האינטנסיבית? ירושלים נמצאת באמצע הטבלה עם 49%,  רק שלב אחד מעל העיר הגדולה חיפה (46% הסכמה). חולון , בת ים וראשל"צ נמצאות ממש בתחתית טבלת החיים הפעילים אחרי גיל פרישה, אבל פתח תקווה יחסית צמודה לתל אביב, עם 61%.

עכשיו נשווה את הנתונים האלה עם  נתוני תוחלת החיים בישראל ונגלה שהנתונים, בחלקם, הפוכים: הגברים בתל אביב אולי מאוד פעילים, אבל  יחיו הרבה פחות מבכל עיר אחרת בישראל – רק 77 שנים לעומת הגברים ברמת גן שחיים 80 שנה. גם התל אביביות הנמרצות נמצאות  יחסית בתחתית הטבלה עם 82 שנה לעומת הרמת גניות שחיות 84 שנים. כדאי לשים לב שברמת גן הרבה פחות פעילים מתל אביב  – רק 53% מקשישיה הסכימו כי החיים אחרי גיל פרישה מלאים ופעילים.

נתוני ראשל"צ גם הם מעניינים: היא נמצאת בתחתית טבלת החיים הפעילים (45%), אבל בשלישיה הפותחת של תוחלת החיים לנשים וגברים כאחד (גברים –80,  נשים 83).

רק באר שבע משתרכת מאחור בשתי הטבלאות – במקום האחרון בחיים פעילים וגם במקום האחרון בתוחלת חיים לנשים. הגברים בבאר שבע במקום הלפני אחרון, רק חודש חיים ממוצע אחד מעל התל אביבים הסוגרים, כאמור, את הטבלה.

כל הנתונים נמצאים כאן

אז מה למדנו? חיים מעניינים בעיר ללא הפסקה אינם ערובה לאורכם, לעיתים הפוך בדיוק. מצד שני, גם השעמום לא ממש תורם. באיזו עיר יותר כדאי לחיות? ככה היא באמצע, קראו לזה כוורת, וצדקו.

בני 60 ומעלה המסכימים כי החיים אחרי פרישה מלאים ופעילים (מקור: למ"ס)

באר שבע – 40%

חולון – 42%

בת ים-  45%

רשלצ – 45%

חיפה – 46%

ירושלים – 49%

נתניה – 51%

אשדוד- 53%

רמת גן – 53%

רחובות – 58%

פתח תקווה – 61%

תל אביב – 63%

שאר הישובים – 46%

 

 

 

 

משהו לא בריא קורה במרכז בינתחומי הרצלייה. מצד אחד מתחילים ההישגים לעלות על פני השטח: מספר תלמידי המשפטים שעברו את בחינות הלשכה היה הגדול בישראל, ומעסיקים מתייחסים לתארים כאילו ניתנו מאוניברסיטה, ולא ממכללה. מצד שני עולים, חדשות לבקרים, שמות המרצים לכותרות, ולא מהכיוון החיובי.

השבוע היה זה פרופ' רפי אלדור, מבית הספר למנהל עסקים שעוסק, כך לפי אתר המרכז "בניהול סיכונים בתחום העיוני והמעשי". נו שוין. את הסיכון הזה הפרופסור לא ראה מגיע. מסתבר שאלדור, שאמור לחנך על ברכיו דורות של מנהלים עתידיים, היה אחד המשקיעים באימפריית הסקס של מולי ליטבק, שפועלת מרמת החייל ונחשפה כבר ב-2009 על ידי כלכליסט, והשבוע, במלוא עוצמתה, בתחקיר עובדה. על פי התחקיר, את שיחות האונליין המקסימות שמאפשרת החברה הזו, מנהלות נשים בפיליפינים שמנוצלות ברמות שכבר מזמן לא פגשנו.

אלדור הוא מרצה ותיק, בעל רזומה מרשים, שקיבל את הדוקטורט בהארוורד, והתמחה באופציות עתידיות ב-MIT. הוא גם לא עבר על החוק. מותר לו להשקיע. נותר רק לתמוה מה באמת אפשר, או רצוי, ללמוד מאדם שלא ידע, לכאורה, שהוא נותן את כספו לחברת סקס בעייתית, או לא היה מסוגל להבין באמת, על מה הוא שם את הכסף שלו. בהתחשב במקצוע של הפרופסור, לא ברור איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.

אלדור הוא לא ה"רול מודל" היחיד בעל הרקורד הבעייתי באותה סביבה. פרופ' רונן ישראל, מומחה למימון, שהיה עד לא מזמן ראש המרכז ליזמות, נחקר על ידי המשטרה באזהרה כיוון שהיה דירקטור בחברת אלרן (שהייתה שייכת לדני דנקנר) ובמקביל דירקטור בבנק הפועלים, בתקופה בה ביקש דנקנר הלוואת ענק מבלי להצהיר על ניגוד עניינים. פרופ' ישראל, שישב בשתי החברות, נמנע  גם הוא מדיווח על אותו ניגוד עניינים, ויצא מזה ללא כתב אישום, אבל הסטודנטים שלו קראו עליו בעיתון. שוב נשאלת השאלה מה בדיוק הם אמורים ללמוד ממנו? אילו כלים הם יקבלו מפרופ' נוסף בעל אתיקה מפוקפקת במקרה הטוב?

והנה אדם שלישי שעשויים הסטודנטים בבית הספר למנהל עסקים על שם אריסון לפגוש, אולי עוד באותו יום בו הם פוגשים את אלדור וישראל: ד"ר אייל סולגניק, שמלמד חשבונאות, היה מנהל הכספים הראשי של IDB וגם משנה למנכ"ל. מה עלה בגורלה של החברה הזו תחת ניהולו הכה- מוכשר כולנו יודעים. משעשע במיוחד לקרוא באתר המרכז במה  מתמחה סולגניק: "מחקריו העדכניים בתאוריה כלכלית עוסקים ביישום מודלים מתמטיים של צדק חלוקתי ושל בחירה חברתית לשאלות בתחום כלכלת נדל"ן". או ייה.

הבינתחומי הוא לא היחיד שמחזיק מרצים בעלי קופת שרצים. לאחרונה הסתבר שנשיא  המכון הטכנולוגי חולון הוא אדם בעל אתיקה בעייתית ביותר, שהקים מספר חברות פרטיות, כולן מפרות חוק, יחד עם אנשי המכון, ואחר כך קידם אותם לתפקידים בכירים במכון עצמו. הגילוי הזה, אגב, לא מנע את מינויו לתפקיד הרם.

 אז מה עושים?

לאחרונה אמרה פרופ' חגית מסר ירון, סגן יור המל"ג, בראיון לדמרקר, כי לדעתה איש אקדמיה הוא אינטלקטואל בשכר, קרי:  עדיף שלא יעשה כל עבודה שעלולה להתנגש עם מטרות העל: מחקר והנחיית סטודנטים. מאידך עולות טענות קשות נגד האקדמיה כאשר חבריה מסתגרים במגדל השן ומנותקים מן העשייה, כך שהסטודנטים חשים כי אינם מוכנים כלל לשוק העבודה לאחר תואר או שניים. ייתכן , אם כן, כי מרכז אקדמי באמת לא יכול להיות מנותק מן השטח, וגם התעשייה צריכה ליהנות מהידע הרב הנצבר באקדמיה. רגע לפני ששופכים את התינוק עם המים, ומחליטים על הפרדה מוחלטת בין התחומים, אפשר לחשוב על כמה פתרונות אחרים, למשל שקיפות: אתה מוסד אקדמי שנתן אישור לאנשיו לעסוק בתחומים אחרים והחלטת להמשיך להעסיק אותם למרות כישלונם? פרסם זאת בעמוד שלהם, צרף זאת לקורות חייהם ודרוש מהם להצהיר לפני התלמידים בתחילת כל קורס איפה בדיוק הם עובדים בנוסף למקום הזה. ראוי שתלמידי הבינתחומי ידעו שהמרצה לאופציות עתידיות הוא משקיע כושל, או שהמרצה לחשבונאות הוא מנהל גרוע. במקביל יש לחזק מאוד את שיעורי האתיקה בכל מוסד כבר מהשנה הראשונה ללימודים, כדי שהסטודנטים יהיו נקיים יותר ממוריהם.

הצעה אחרונה: קביעות אקדמית, זו שפרופ' מסר-ירון חושבת שהיא כה חשובה לחופש האקדמי, לא מאפשרת סילוק של אנשי אקדמיה שכשלו. הגיע הזמן לטפל גם בעניין הזה.  

תגובת המרכז הבינתחומי: "המרכז הבינתחומי הרצלייה מצפה מחברי הסגל לעמוד לא רק במבחן הרמה האקדמית הגבוהה ביותר אלא, לפעול להעצמת הסטודנטים ולהתייחס אליהם כשותפים ליצירה הייחודית של הבינתחומי. שורה ארוכה של חברי סגל של הבינתחומי באו משירות ציבורי רב חשיבות ואחרים יצאו מהבינתחומי לתרומה ציבורית. רבים מחברי הסגל מהווים דוגמה אישית ומושא להשראה להתנהלות הבוגרים שלנו בעתיד. בעוד שנורמות התנהלות המרצים במסגרת תפקידם נבחנות ומטופלות במקרה המתאים, היכולת והסמכות שלנו לגבי התנהגות חיצונית מוגבלת. במיוחד אין ביכולתנו להגיב כאשר התנהגות ללא קשר עם הבינתחומי נבדקת על ידי רשויות אכיפת החוק ולא נמצא מקום להגיש כתב אישום, או במקרה אחר שאין הרשעה בעבירה אתית. לגבי אחזקת אחוז וחצי מניות בחברה שנטען כי אינה אתית, המרצה עצמו טיפל בכך כאשר התנער מהחברה ומכר את המניות לפני זמן רב. העיסוק בעניינים אלה יוצר רושם מוטה המתעלם מהשליחות ומהעשייה החינוכית של המרכז הבינתחומי."

אתמול חזיתי שוב, במו עיני, בדרך הקלה ביותר לרמות את מס הכנסה. עמדתי בתור בסופרמרקט, לפני עמד איש עם מצרכים: פירות, ירקות , גבינות, שתייה. היה ברור שהוא עושה קניות הביתה. כשהגיע זמן התשלום הוא ביקש חשבונית. "מה לרשום?" שאלה הקופאית התמימה. פה הגיע שם של סטקייה גדולה ומוכרת בעיר צפונית גדולה. החשבונית נרשמה, האיש היה מרוצה. קיפל אותה, הכניס לכיס, והלך עם שקיות הניילון, הביתה.

מה יקרה עכשיו? החשבונית תישלח למנהל החשבונות, ותצטרף למאות חשבוניות אחרות שנרשמו כולן על שם ה"עסק". בסוף השנה רואה החשבון יזדכה על ה"הוצאות", והמס שישלם אותו בעל סטקייה יהיה נמוך יותר. מי הרוויח? הקונה הלא תמים, כמובן, שכבר שנים עורך את הקניות האישיות שלו על חשבון מס הכנסה. מי הפסיד? כולנו (יש מי שיגיד שגם הבעלים, שהופך את עצמו לעבריין, מפסיד משהו ממוסריותו, אלא שזה ליפי הנפש).

סיפרתי את הסיפור הזה לאיש אחד, ששאל מייד איך אני יודעת שהמוצרים לא נרכשו באמת עבור הסטקייה. עניתי שמוסד אוכל בסדר הגודל הזה לא קונה בסופרמרקט יקר שלושה סלקים וחמישה תפוחי אדמה. רכישות המוצרים שלו מגיעות ממקומות אחרים, בכמויות אחרות, ובעיקר במחירים שונים לגמרי. "לפחות לא היה כתוב שם צרכי משרד", התנחם האיש.

רמאות רשויות המס הפכה מזמן לספורט לאומי של עצמאיים. לעיתים קשה להאשים אותם. מלחמת ההישרדות כאן כל כך קשה, שהיא מזמינה "עיגולי פינות" מסוג הכנסת הוצאות פרטיות (משחק מחשב לילד) לחשבון העסק. נכון, לא מדובר ברמאות הגדולה, נגיד תשלום ללא חשבונית, שנפוץ כל כך בין בעלי מקצוע, או מהכיוון היותר מתוחכם – רווחים כלואים ופתיחת חשבונות באי ג'רזי– אבל כשקניית כל בקבוק קולה הופכת ל"חשבונית עסקית", המיליונים הפטורים ממס הולכים ומצטברים.

בזמנו, הרבה לפני שהשיחות על ביטול המזומן הפכו לאופנה, הסביר פרופ' דן אריאלי ("לא רציונלי ולא במקרה") כי המעבר לתשלום דיגיטלי היא אחת הדרכים הבודדות להיפטר מההון השחור. אריאלי גם הציע להקטין העלמות מס על ידי תמריץ חיובי, כמו שיתוף הציבור. "אם כל משלם יוכל להחליט לאן בדיוק מופנים 10% מהמיסים שלו, וידע כי מיסיו מגיעים בדיוק למקומות שהוא בחר, יהיה לאנשים פחות תמריץ להעלים", אמר. אריאלי צודק כנראה, אלא שבעוד המציאות הדיגיטלית, והחשיבה השונה, מתקדמות בצעדי ענק, שיטות החישוב, הגבייה וגם הפיקוח של רשויות המס, נותרו הרחק מאחור. צבירת חשבוניות עליהם רשומים הביטויים "הנכונים" לא התחילה אתמול.

לאיש מהסטקייה אין כל סיבה לחשוש. הוא ימשיך לעשות את הקניות האישיות שלו בסופרמרקט ולקבל חשבונית כבקשתו, וכל ארוחה משפחתית במסעדה תירשם כהוצאות אירוח. אנחנו נמשיך לשלם, העיתונים ימשיכו לכתוב על המיליונים של ההון השחור, האוצר ימשיך לקצץ מתוך קושי לגבות את צפי המיסים השנתי. החשבונית ממילא על העסק.

בעלי תחנות הדלק בלחץ. אם הצעתו החדשה של שר הרווחה, מאיר כהן, תקרום עור וגידים, הם יאבדו עובדים מצוינים, צעירים וצעירות איכותיים, שהעסיקו עד היום בשכר נמוך, במסגרת עבודה מועדפת. כבר שנים שתידלוק, על כל גווניו, נחשב לעבודה נחשקת בדרך למענק מטעם המדינה, אלא שבמשך הזמן נוצרה אנומליה נעימה:  בנים, שהולכים ומתמעטים עם עליית השימוש בתידלוק העצמי, מתדלקים, בנות מוכרות מסטיקים בחנויות הנוחות.  כשאין עבודה בתחנה גם הבנים עסקים במכירות.

 מדוע צריכה מדינת ישראל לממן את מכירת המסטיקים  תוך הגדלת רווחי בעלי תחנות הדלק? כי ככה החליטו פעם, לפני המון שנים, כשמישהו חשש שתידלוק על ידי ערבים  ירחיב את פוטנציאל הפיגוע.  כבר ב-2009 החלו לדבר על הפסקת החלק הזה של העבודה המועדפת, כתבות נכתבו, והפתעה הפתעה, כלום לא קרה. עכשיו  מגיע שר רווחה חדש ומבקש לשנות סדרי עולם. על פי התוכנית של כהן – המהווה סוג של הצהרת כוונות כרגע- העבודה המועדפת תורחב מחצי שנה לשנה, יוכפל המענק המתקבל בסופה ל-18,000 שקלים, והתחומים בהם תוצע עבודה לצעירים איכותיים יהיו מועדפים באמת: בניה, סיעוד, חקלאות ומלונאות. תידלוק יבוטל.

למה זה נכון? כי בניגוד לשישה חודשים, שהם פרק זמן קצר , שנה היא כבר פרק זמן משמעותי במהלכו ניתן ללמוד מקצוע, וגם לחסוך כסף  ללימודים, או לטיול הגדול בחו"ל. לימוד משמעותי של מקצוע אולי אפילו יגרום לאותם צעירים לשוב אליו בעתיד. מובן כי שילובם של צעירים באותם תחומים בהם מכסות העובדים הזרים רק עולות –  בניה, חקלאות או סיעוד –  יקטין כאן את הצורך בעובדים זרים, ויעלה את המשכורות הממוצעות בענף, ובמשק בכלל.

עכשיו נשאלת השאלה אם התוכנית הטובה הזו תעבור. זה לא יהיה פשוט. חברות הדלק יחשפו שיניים ויטענו, בין היתר , כי מדובר, לא פחות ולא יותר, באפליה על רקע מין. אם בנות לא ימכרו סיגריות, מה יעשו? התשובה היא סיעוד וחדרנות במלונות, ולמי שתרצה גם חקלאות ובניה, אלא שזה לא יניח, כנראה, את דעתו של הלובי. גם הקלף הטרוריסטי יישלף, מן הסתם.  מכשול נוסף הוא ועדת העבודה של הכנסת, והשר כהן צריך לקוות שחיים כץ, היושב בראשה,  לא יעשה מעשה –ויסקונסין, ויעמוד, הפעם, לצידו.

הדרך מהצהרת הכוונות במסיבת עיתונאים חגיגית וכנה ככל שתהיה, עד לכניסה לספר החוקים,  היא כמובן ארוכה. ימים יגידו אם התוכנית הזו תצליח, או שתיפול שוב, על מזבח בעלי האינטרסים. 

(התפרסם לראשונה בדמרקר)

השבוע נתקלתי בהתנהלות מכוערת במיוחד מצידה של מפלגת "הבית היהודי". לא מדובר בעניינים שברומו של עולם, נגיד ההתכתשות בין שר הכלכלה לראש הממשלה, אלא בנושא אחר לגמרי, איזוטרי משהו, כסף. עוד ועוד עדויות החלו להגיע לאוזניי והפזמון אחד: עבדנו עבור הבית היהודי בבחירות המקומיות בבית שמש, אבל התשלום לא מגיע.

הלנת שכר היא עניין לא חוקי, (וגם לא ממש יהודי) אבל למפלגה בראשות שר הכלכלה, האיש שמעודד תחת כל עץ רענן את העסקים הקטנים בישראל, זה לא ממש משנה. אז מה אם גרפיקאית שמנהלת עסק של אדם אחד עבדה בטירוף לפני הבחירות וחייבים לה כבר חמישה חודשים 10,000 שקלים? אז מה אם צלם נקרא לדגל וחייבים לו עוד כמה אלפים? אז מה אם מישהו השכיר משרד, או נתן שירותי דפוס, אם הפעילים עבדו ימים שלמים, כדי שהמפלגה תצליח? לבית היהודי יש זמן. סיבוב ראשון עבר, סיבוב שני נגמר, חשבוניות יצאו, המסים שולמו, אבל השוטף של הבית היהודי לא נגמר בשלושים, בחלק מהמקרים הוא מתקרב כבר ל-150. התנדבות היא ערך נעלה בישראל, ובנט ממקסם אותו בכיף, על חשבון העובדים כמובן.

בשיחה ראשונה עם דובר המפלגה שמעתי ש"רק" 20% מהספקים והפעילים לא קיבלו את שכרם. אחר כך יצא הדובר למסעותיו וחזר עם תשובה משופצת– "הרוב המוחלט של הספקים והפעילים קיבלו את כספם וגם האחרים יקבלו עד האגורה האחרונה". השטח, איך נגיד את זה, חולק.

בהמשך שאלתי אם תזרים המפלגה בבעיה, אולי לכן נדרשים העסקים הקטנים לתת לה אשראי מופרך. התשובה הייתה לאו מוחלט. התזרים בסדר, למפלגה אין בעיה. נכון. למפלגה אין בעיה, גם לראשיה, העסוקים בדברים אחרים כשהמשכורת, וגם המיליונים מהאקזיט זורמים בכיף בחשבון, אין בעיה בכלל. רק לאנשים שעבדו עבורם יש בעיה קשה.

הסיפור הדוחה מכולם הוא זה של עליזה בלוך, מנהלת בית ספר ואישה ראויה מאוד שהייתה מועמדת ה"בית היהודי" לראשות בית שמש. נגיד שהפוליטיקה יצרה מצב בו האישה הזו נזנחה באמצע הקמפיין ותמיכת בנט הועברה לנציג אחר, שלא זכה. את הצפרדע הזו אולי אפשר היה לבלוע, אבל העובדה שמישהו צריך היה לשלם עבור שירותים בקמפיין הבחירות, ובלוך התבקשה יפה על ידי המפלגה לתת צ'קים אישיים מתוך הבטחה שאלה יוחזרו, ולא הוחזרו – כאן יש בעיה גדולה.

בלוך לא מסכימה לדבר. היא שומרת על נאמנות מרשימה למפלגה שזנחה אותה, וגם לא רוצה לדבר לפני שתיפול הכרעה בדבר הבחירות החוזרות בבית שמש כדי לא לסייע למתחרים, אבל 200,000 שקלים, כן כן, 200,000 השקלים שהוציאה האישה הזו מכיסה, אדם בודד, לא תאגיד –ענק, כשהיא מאמינה להבטחות בעלי הכיפות מהבית היהודי שחשבונה לא יפגע, אלה מוכיחים התנהלות קשה לעיכול.

הניסיון להבין את נושא בלוך העלה חרס. בכלל, קשה לקבל תשובות מאנשי המנגנון. הם למדו להתחמק יפה מהספקים, שלא מפסיקים להתקשר ולשאול מתי יקבלו את הכסף, אבל גם משאלות עיתונאים למדו להתעלם שם בכיף. המסקנה פשוטה: מציעים לכם לעבוד עבור האח בנט ומפלגתו? תחשבו פעמיים. גם לא חייבים להאמין לכל מילה שיוצאת מפיו של שר הכלכלה. אם הוא לא מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו מול אנשים שעבדו בשבילו – איך יפעל למען כלל העסקים בישראל?

 תגובת הבית היהודי שלא מתייחסת, למרבה הצער, לשאלות ששאלתי, מתחמקת ומקוממת, מובאת כאן במלואה:

"המפלגה שילמה לרוב מוחלט של הפעילים והספקים על הבחירות המוניציפליות ותשלם בהקדם לנותרים עד האגורה האחרונה. המצב בבית שמש שונה מהותית מיתר 88 המקומות בהם הרצנו רשימות. בבית שמש הרצנו שתי רשימות שאחת מהן לא היתה מתוקצבת על ידי המדינה. היות שלא היינו מעורבים בניהול המעשי של הקמפיין, ישנם דברים לא מעטים שעלינו לוודא שייעשו על פי הנחיות מבקר המדינה וההנחיות של הבחירות המוניציפאליות. הדבר לוקח זמן, וגם בשל כך העיכוב המדובר. למרות התהליך המדובר, המפלגה הסדירה את הנושא אל מול כ- 80 אחוז מהספקים. מעבר לכך אין בכוונתנו להיכנס לפרטים נוספים משום צנעת הפרט. גם עניין ה- 20% הנותרים לקבלת התשלומים ייפתר בקרוב. תזרים המזומנים של המפלגה תקין, המפלגה עומדת בהוצאותיה השוטפות, והיא אף מתכוונת לצאת בתקופה הקרובה בפעילות נרחבת בסניפים".

ח"כ בועז טופורובסקי. צילום: ניר קידר

סיפורנו מתחיל בבחור צעיר אחד ורב פעלים. הוא רק בן 33 וכבר הספיק להיות יועץ לשר הרווחה, יו"ר התאחדות הסטודנטים, ממקימי תנועה שרצה לבחירות המקומיות בתל אביב (וגם זוכה בשלושה מושבים) ואף מייסדה והעומד בראשה של מפלגת הצעירים צבר, שרצה בבחירות הארציות ב-2009. אחרי שהמפלגה מתרסקת עם 4,800 קולות הוא הופך ליו"ר דירקטוריון איסתא. חשבתם שנגמר? מה פתאום. היום הוא ח"כ של מפלגת יש עתיד וקוראים לו בועז טופורובסקי, נעים להכיר. טופורובסקי מזכיר קצת את השפן של אנרג'ייזר. הוא טס ממקום למקום ואורך הנשימה הממוצע שלו לתפקיד הוא שנתיים במקרה הטוב, אבל מי אמר שזה רע. הבעיה מתחילה כשטופורובסקי משאיר אחריו גיבנת קטנה בדמות תביעה בבית הדין לעבודה, שרודפת אחריו גם היום.

כשהקים את מפלגת צבר, מפלגת הצעירים של ישראל, בסוף 2008 , ועמד בראשה (אגב, ממייסדיה גם הח"כ איציק שמולי), החל לגייס אנשים לעבודה. אחד מהם היה בחור צעיר שעבד בסיוע, כך הוא מגדיר, בניסוח המצע ויצירת תוכן למפלגה המתהווה. זמן קצר מאוד חלף עד שהסתבר לו שהוא לא ירצה להמשיך לעבוד עבור טופורובסקי והדרכים נפרדו. עכשיו החל הבחור לבקש את הכסף המגיע לו. הסכום שדרש, כ-6,500 שקלים לא הגיע. "בהתחלה ניסו להגיד שלא היו בינינו יחסי עובד- מעביד" הוא מספר "אחר כך פשוט התעלמו".

יש מי שיגיד שמדובר בכסף קטן, אלא שאותו בחור עיקש לא הסכים לוותר, וניגש לבית הדין לעבודה. הוא תבע את טופורובסקי יחד עם אחיו משה, שעמד לצידו, ואת מפלגת צבר. הימים חלפו ופסק הדין אכן הגיע. הדיינית קבעה כי אותו בחור עבד עבור המפלגה, וכי המפלגה  צריכה לשלם לו 4500 שקלים כולל ריבית והצמדה. פסק הדין ניתן במרץ 2010, כמעט לפני 4 שנים. הכסף מעולם לא הגיע. טופורובסקי מסביר ש"זה לא, זו המפלגה"'. העובדה שהוא עמד בראשה, ניהל את ענייניה, נרשם בכל מקום כמספר 1 ברשימה וזוהה איתה באופן מלא, ממש לא משנה לו. אחריות אישית? נו באמת, לא צריך להגזים.

עכשיו לך תחפש את "המפלגה". אחרי בחירות 2010, והנפילה על הפרצוף עם פחות מ-5,000 קולות, הלכה גם צבר לבית הקברות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. אין עם מי לדבר. טופורובסקי עצמו דווקא מצא לעצמו רכבת אחרת. ב-2012, הרבה אחרי אותו פסק הדין, הודיע שהוא מצטרף ל"יש עתיד" והשאר היסטוריה. את הרעש הגדול עשה הח"כ הצעיר, לא בעזרת חוק פורץ דרך, אלא דווקא בגלל סלפי בפוזת דוגמן נטול חולצה, ששלח לעולם רגע לפני שהלך לישון. בינתיים מחכה העובד המתוסכל, שיש בידיו פסק דין, לכסף שלא מגיע. הוא לא מחכה בעצם. הוא כבר הבין. טופורובסקי לא ייקח אחריות אבל היה מופתע מסיסמת הבחירות של המפלגה שהאיש שמעולם לא שילם לו, הלך איתה. "גם אני שאלתי את עצמי" הוא מספר "איפה הכסף?".
טופורובסקי הוא לא היחיד שלא לוקח אחריות על הארגון אותו ניהל. גם שר הכלכלה נפתלי בנט, שהמפלגה בראשה הוא עומד לא טורחת לשלם כבר חודשים ארוכים לספקים ופעילים שעבדו בשבילה בבחירות המקומיות בבית שמש, לא ממש לוקח אחריות.שוב מדובר ב"מפלגה". המסקנה: הציעו לכם לעבוד עבור ה"מפלגה"? תחשבו פעמיים. ימין, שמאל, ארגון קיקיוני או גדול, ה"מפלגה" היא גוף שאף אחד לא אחראי לו. בקשו את הכסף מראש או הדירו רגליים. הפוליטיקאים שלנו, שלוקחים בעצמם כסף טוב – שכרם של בנט טופורובסקי עלה לא מזמן- חושבים שאתם צריכים להתנדב.

מלשכת חבר הכנסת בועז טופורובסקי נמסר: "בית הדין לעבודה קבע כי התביעה כנגד טופורובסקי אינה מוצדקת והסיר את שמו מהתביעה! טופורובסקי הוא חבר מפלגת "יש עתיד" ולא "צבר"."

אגב, בעצת טופורובסקי פניתי לבדיקת הנושא אצל מי שהיה יו"ר מטה המפלגה. הלה אמר כי הוא חבר הליכוד כבר שנים, ואין לו מושג אפילו למי להפנות אותי כדי להמשיך לשאול שאלות. מי אמר פוליטיקה חדשה ולא קיבל.