נושא השד העדתי שמציף אותנו בחודש האחרון העלה לכותרות – שוב – את המקופח המקצועי (כתוב, לצרכי נוחיות, בלשון זכר אך נכון, כמובן, לשני המינים). כך תזהו אותו בקלות:
- אצל המקופח המקצועי (המקופח"צ) אין הפתעות- לפני שהוא פותח את הפה אתה יודע מה יגיד. הוא יכול לייצג נושאים שונים: נשים, גברים, אתיופים, ערבים, מזרחיים, אשכנזים, בוגרי אוניברסיטה, פחחים, טייקונים או מרוויחי משכורת מינימום. לא ממש חשוב מי המקופח – חשוב שאין כאן הפתעות. צ'ארלי ביטון ודוד לוי עשו על זה קריירה, אבל לא רק הם. גם ארגוני הנשים שקופצים אוטומטית להגן על המגזר- רק בהיותו מגזר, עושים בדיוק אותו דבר, ורני רהב הפך לחתיכת מקופח מקצועי נטול מתחרים בתחומו בשנים האחרונות ("שנאת עשירים!, שנאת עשירים!"). עובדות לא מבלבלות את מקופח המקצועי. יש אג'נדה. עליה הולכים. המציאות אולי משתנה, אבל הוא לא משתנה איתה, מה שמבטיח שכל מפגש איתו ישמע בדיוק כמו שנשמע המפגש שלפניו, וזה שלפניו, וגם העשרה שיגיעו בהמשך. אין הפתעות, כבר אמרנו.
- למקופח המקצועי אין אחריות – או ליתר דיוק: האחריות אף פעם לא עליו. כולם אשמים רק לא המגזר בשמו הוא צועק. נסו להציע לאחמד טיבי להעביר את מערכת החינוך הערבית בישראל ללמוד בעברית – איזה פה שהוא יפתח עליכם. גם אם תגידו שכשבאמצע הארץ לומדים בערבית 12 שנה, יותר קשה להגיע לאוניברסיטה או לטכניון –הקשבה רציונאלית לא תהיה שם. זה לא שמדינת ישראל לא מקפחת את המגזר הערבי, בהחלט מקפחת כבר עשרות שנים, אבל גם למגזר הערבי יש אחריות מסוימת על מצבו. לקחת אותה? לעשות חשבון נפש? להגיד – גם אנחנו אשמים? לא אצל המקופח"צ. אותו דבר אפשר לומר על אורית סטרוק. "אנשי ההתיישבות" הם תמיד אומללים, מקופחים ונפגעים. אין נוער גבעות, אין השתלטות על אדמות פרטיות, אין סגירה הרמטית של שוק שלם בחברון כי לכמה משפחות יהודיות מתחשק לגור בו. אחריות על המלחמה? אל תגזימו. אכלו- לי- שתו- לי הוא המוטו המוביל. אני בסדר גמור, אתם הרעים.
- המקופח המקצועי אף פעם לא טועה – הוא לא מסוגל לראות נושא באופן הוליסטי, מכמה זוויות, לכן הוא תקוע בזווית המאוד צרה שלו, וסביבה מסתובב עולמו. המרירות מזינה אותו וכיוון שהתזה המקופחת היא מה שיש לו בחייו, אין סיכוי להזיז אותו מעמדתו. בכל ארגון יש אחד כזה: טענות מכאן ועד מחרתיים, ואם נפתרה בעיה אחת, הוא מייד ימצא את הבאה להתלונן. הרבה פעמים תמצאו אותו בוועד. אם הוא עולה ממש גבוה הוא ישב בהסתדרות.
- למקופח המקצועי יש אחד מהשניים: חברים, או אויבים – עולמו מורכב משחור –לבן , האנשים סביבו נמדדים ב"לי או לצריי". דרך הביניים, או האפשרות שמישהו יכול לחשוב אחרת, לא עולה על דעתו. לא הסכמת? אתה האויב. בעל מוגבלויות שהצליח ודורש מחבריו לקחת אחריות על גורלם הוא אסון מבחינת המקופח"צ. אישה שמבקרת ארגוני נשים על התנהלות זו או אחרת היא אויבת העם. איך היא יכולה? מה, היא לא מקופחת?
- למקופח המקצועי אין פתרונות – לו היו לו פתרונות היה מאבד את המעמד הכה נחשק ומתגמל שהוא מחזיק באהבה קרוב לחזה. הוא יודע לצעוק מצוין, אבל כששואלים אותו מה מה צריך לעשות הוא יענה מיד: "מה אני שר החינוך/הביטחון/האוצר/נגיד בנק ישראל/הממונה על הבנקים/אינטל/סיסקו/מיקרוסופט? שהם ימצאו את הפתרונות. לכל אחד יש תפקיד משלו" (ובחזרה לסעיף מספר 2).
אין לזלזל בחשיבותם של המקופחים המקצועיים, שהרהוטים ביניהם באמת מעלים למודעות נקודות חשובות למחשבה ופעולה, אבל לפעמים, איך נגיד את זה, המקופח"צ יורה לעצמו ברגל, שלא לומר בראש. קצת פחות יבבות אוטומטיות, קצת יותר לקיחת אחריות אישית ומגזרית, ראייה הוליסטית, והרבה יותר חתירה אמיתית לפתרונות, היו הופכים אותו ממקופח – לאדם שמקשיבים לו. מה הסיכוי שזה יקרה? קטן כנראה. איזון בתפיסת העולם יגרום לו לאבד את אחיזתו האיתנה במציאות הפרטית שלו, אולי אפילו, איזה פחד, יפסיקו לתת לו סדרות מקופח"צות בטלביזיה.