ביום שישי האחרון (30.8) פתחתי את "ידיעות אחרונות" רק כדי לגלות על שער "ממון" את תמונתה של רוית דום, מנכ"לית רשת עמל. נו, ברור שקראתי בשקיקה את כל הכתבה שהכינה גאיה קורן, שבאותו גיליון בדיוק פרסמה פרויקט אופנה מפואר שהכינה עם ניקול ריידמן. דום, ריידמן, עבור ידיעות אחרונות זה אותו דבר.
מהראיון עם דום אני זוכרת שני דברים: לנשים אין אגו, ועופר עיני, בן זוגה, מכין עוף עם זיתים. שאלות קשות, איך נגיד את זה, לא היו שם, רמת החנופה, שככל שהתקדם הראיון הפכה סכנה אמיתית לקוראים חולי סכרת, הייתה גם הייתה. ככה זה כשאת פותחת את הטייפ ונותנת למרואיין לדבר בלי שעשית שיעורי בית מינימליים.
על פי קורן דום היא מנהלת מופלאה, שמחסלת גירעונות בהבל פה, מרחיבה את הרשת ויוצרת מארג קשרים מקסים בין עובדיה, רק בשל יכולותיה הטרומיות. ברור. עבור המרואיינת זו הייתה הצלחה גדולה. באיזו קלות היא סובבה על האצבע את העיתון הגדול במדינה. נפוטיזם הרי לא מעניין את ידיעות אחרונות. למה לבקר מרואיינת שזכתה בתפקידה הרם לא בשל היותה אשת חינוך מופלאה אבל כן הולכת לישון עם עופר עיני,יו"ר ההסתדרות שהיא הבעלים של רשת עמל? למה להעיף מבט בדוחות הכספיים של הרשת ולגלות שם חגיגת שכר מטורפת בשנת גרעון, אם אפשר לזרות עוד קצת קצפת ודובדבנים מפי המרואיינת? למה להזכיר שאת שכרה של דום, שזינק ב-45% יחסית למנכל הקודם, ועלותו מתקרבת למיליון שקלים בשנה, מאשר דירקטוריון ש- 4 מתוך 7 אנשיו הם מקורבי עופר עיני? למה להזכיר שחגיגת השכר מגיעה על חשבון מתנות מגוחכות למורים (ומתנות מרשימות לאנשי המנהלה) וביטול הפרשות לפנסיה של גמלאי הרשת, שנתנו לה עשרות שנים מחייהם? למה לחטט בזבל אם אפשר פשוט למרוח את הקוראים בנצנצים ובלונד? הכי טוב לספר על העוף בזיתים בלי להזכיר שהיו"ר מכין אותו בדירה בכוכב הצפון בתל אביב, שנקנתה מכספי המיסים של חברי ההסתדרות, שגם מממנת יפה את כל שאר הוצאותיו, וכמו שעולה מן הכתבה גם את הוצאותיה של הגברת.
שלושה ימים אחרי כתבת השער הסכרינית פרסמנו את התחקיר הזה http://www.themarker.com/career/1.2111992 שחשף את פניה האמיתיות של עמל והמנכלית. דבש לא היה שם, וגם לא קצפת, דובדבנים או עוף בזית. חלק מהטוקבקים תהה איך יתכן שרק כמה ימים קודם לכן פורסמה בידיעות כתבה מפרגנת כל כך. התשובה פשוטה: כשעיתון מחליט לטפל בנושא ברצינות, הוא לא שולח כתב לייף סטייל לראיון שער כלכלי, אלא אם הוא רוצה להתחנף למושא הסיקור, ולא להקשות עליו.
ואכן,ידיעות אחרונות הגדיל לעשות כשבאותו גיליון בדיוק פורסמה עוד כתבה עם ליהוק משונה. כתב התרבות רענן שקד, איש אינטליגנטי, נשלח לראיין את שר האוצר. לא סבר פלוצקר חלילה. פלוצקר עוד עלול לשאול שאלות קשות. ושוב אנחנו מקבלים ראיון "רך", ב"נעלי בית", כשהשאלה הכי קשה שהוא נשאל שם היא – האם הוא עישן פעם ג'וינט. כיוון שלפיד, לא יכול, כנראה, להגיד אמת, הוא נפל גם שם, אבל מה הקשר לכלכלת ישראל? ומה למדנו מהראיון הדביק הזה? בערך כלום.
שבועיים קודם לכן ראינו בטלביזיה ראיון מביך מאוד של אושרת קוטלר עם גיל שוייד. מתן חודורוב לא היה שם. קוטלר לעומת זאת התאהבה. בעיניים מצועפות היא נתנה לשוויד להציג את עצמו כצנוע הידוע, וכשהוא אמר את המשפט המדהים – עוד לא פגשתי ישראלי שרוצה לשלם יותר מיסים מאלה שמבקשים ממנו – שהרי ברור שכל ישראלי מנהל חברה שיצאה מ-8200 על הידע שהיא לקחה משם, משלמת קרוב לאפס מיסים, ופותחת משרדים פיקטיביים בסינגפור כדי להגן על הרווחים הכלואים שלה, קוטלר נאלמה דום. כמו גאיה קורן גם היא לא ידעה מה לשאול, ולכן העדיפה להתרכז בסוגי העגבניות ששוייד רוכש בשוק. לפחות לא היו שם זיתים. גם עבור שוייד זה היה ניצחון גדול. ראיון קלי קלות.
"הם עשו את הדבר הנכון" אמרה לי דוברת אחת מצוינת "אף אחד לא רוצה שישאלו אותו שאלות קשות". ואכן דום, לפיד או גיל שוויד לא יכלו לבחור טוב יותר את המראיינים שלהם.הם ניצחו. למה להם להניח את צווארם על מזבח העיתונות הכלכלית ולהידרש לתשובות טובות, אם הם יכולים לזכות בכתבות יח"צנות.
הבעיה היא לא במרואיינים, או ביועצי התקשורת שלהם, אלא בעיתונאים – אלה שהתחייבו להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ובצוק העיתים, ובלחץ השמירה על מקום העבודה שלהם, שכחו את ההתחייבות. הבעיה הגדולה באמת נמצאת, כמובן, אצל הבוסים המתחנפים שלהם, ששולחים אותם לכאלה משימות. לאחרונה שמעתי על עוד מנכ"ל שאת ראיון הפרישה שלו יעשה בקקמייקה הנקרא "ממון". גם הוא רוצה שילטפו אותו, גם הוא מבקש לעצמו אכסניה מפרגנת. למה לא. גם במקרה הזה, תנוח דעתכם, לא נלמד כלום. הוא מפרסם גדול של העיתון, ואין שום סיבה שיעשו לו חיים קשים. באופן חד פעמי אני מסכימה עם המקטרגים: התקשורת אשמה.