הוועדה הציבורית לאיתור חברי דירקטוריון בנק לאומי לא מבינה מה נפל עליה. חמשת אנשיה, בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, חשבו שהם עושים את עבודתם נאמנה – בשקט, בצנעה, במחשכים, כמו שעושה כל ועדת איתור שהוקמה עד היום.
180 איש הגישו טפסים לתפקיד הנחשק – דירקטור בבנק לאומי – והוועדה זימנה 31 מהם לראיון אישי. אחרי בחינה מדוקדקת המליצה לבסוף על 11 ובסוף אוקטובר ייבחרו מתוך הרשימה 5 דירקטורים "רגילים" ועוד דח"צ (דירקטור חיצוני) אחד. חברי הועדה חשבו שהם עושים עבודה טובה, ואז הגיע יוסי שריד.
שריד, פעם שר חינוך וגם השר לאיכות הסביבה, לא פראייר. כבר מזמן הודיע שהוא רוצה להיות דח"צ בבנק לאומי כי "צריך שם אנשים שידעו לשאול שאלות קשות, וישמרו על האינטרסים של הציבור". שריד גם לא תמים. הוא ידע שלא ייבחר, כי במקומות האלה הולכים על מי שנוח – למה שמישהו יבחר באופן וולנטרי אדם ששואל שאלות קשות?
כדי לשמר את הכח בידי אלה שלא שואלים שאלות קשות מחליטים שהם חייבים בהשכלה מסוימת. רוצה להיות דירקטור? רק אם אתה עורך דין, כלכלן, או רואה חשבון. ברור. גם דירקטור חיצוני צריך שיהיה כזה, עם עדיפות ברורה למילייה, עדיף זה שכבר נמצא בבנק.
מבין 11 המועמדים שהומלצו, 5 לא פחות, כבר נמצאים שם. במילים אחרות – ועדת האיתור המליצה על המשך עבודתם של כמחצית מן הדירקטורים שנבחרו על ידי ועדת איתור קודמת. בשביל מה היא שם, אם לא בשביל לרענן את השורות? שאלה טובה.
בדיקת הרקע של המועמדים מגלה כי כולם, נכון, כלכלנים, משפטנים או רואי חשבון. שתי מועמדות הן בנקאיות לשעבר, שלישית עמדה בראש המחלקה הכלכלית של הפרקליטות, אחד הוא עורך דין שעבד באוצר, וגם הדח"צים – להזכיר – נציגי הציבור – הם פרופ' למשפטים ובנקאי שהספיק להסיר את מועמדותו, לכן יחליף אותו, כנראה, רואה חשבון.
יוסי שריד נשאר בחוץ. הוא רק ניהל את התקציב השני בגודלו בממשלת ישראל כשר חינוך, ועוד תקציב בן מאות מיליונים כשר לאיכות סביבה. יש הטוענים כי עשה זאת לא רע בכלל, אבל זה לא מספיק אם התואר עו"ד, או רו"ח, המוכיחים, כידוע, ערכיות רבה, לא מתנוסס ליד השם שלך.
על פי הוועדה, אם התואר לא נמצא שם, אתה לא יכול לשאול למשל, למה להעלות משכורות (עתק, ממילא) לבנקאים? למה להרוויח מיליארדים בשנה אבל להעסיק עובדי קבלן? למה לתת בונוסים שמנים אבל לשחרר ב"תהליך התייעלות" מאות עובדים מבוגרים אל הקרח? רק רואה חשבון, או בנקאי לשעבר חלק מהמילייה, שיודע כי יד רוחצת יד ועוד יזדקק לשירותים שייתן לבנק בחייו המקצועיים, רק הוא יכול לשאול שאלות קשות מהסוג הזה.
יוסי שריד הוא לא פראייר. הוא לא מקבל את רוע הגזירה. בשלב ראשון ביקש לקבל הסבר מדוע לא עבר אפילו לשלב הראיון האישי. בשלב השני הוא כבר מבקש לחשוף את פרוטוקולי הישיבה. כיוון שמדובר במאבק ציבורי הכל מופיע בעיתונים.
יו"ר הוועדה לא יודעת מה נפל עליה. היא באמת חשבה שהכל בסדר, ופתאום הנודניק הזה. היא לא שמה לב שמשהו פה השתנה: הוועדה התעקשה לעבוד על פי כללי הפוליטיקה הישנה – בעולם חדש. הקריטריונים שלה ישנים, השיטה ישנה, גם המועמדים שלה, לפחות חציים, ממש לא חדשים.
שריד יודע שהוא יכול היה להיות דח"צ מצוין משתי סיבות: הציבור באמת חשוב לו, והקריירה שלו בבנק – הרבה פחות. הוא לא צריך את המילייה, הוא לא רוצה שרקפת עמינח-רוסק תלטף לו את האגו, הוא לא חושב על דירקטוריון בל"ל כמקפצה לתפקידו הבא. ממרום מעמדו הוא רואה את המטרה כפי שהיא – לשמור על הבנק עבור עם ישראל. כיוון שלא ניתן לו – הוא ילחם לשינוי השיטה.
אם שריד לא יוותר, הוא יכול להיות הדפני ליף של ועדות האיתור, קו פרשת המים. אם יצליח לחשוף איך בדיוק נבחרים שומרי הסף – הוועדות הבאות יעבדו אחרת לגמרי. אף אחד לא ירצה איזה יוסי שריד כזה, שיחשוף את ערוותו.
מישהו אכן חייב לשנות את השיטה. דח"צ חייב להיות מחוץ למלייה. חיצוני זה חיצוני, ועדיף אחד עם אומץ, ופה גדול שישבור תפיסות מקובלות ויעשה כל פעם מהומה כדי לאתגר חשיבה קיימת.
ועדות איתור שרוצות לעשות את תפקידן נאמנה – חייבות לחפש את היוסי שרידים, אבל אני לא תמימה. הסיכוי שזה יקרה נמוך. מעוזי הכח לא ינדבו פתחון פה, אלא אם מישהו ייטה את האוהל והציבור (ונבחריו) ידרשו שינוי של ממש.
הנה עוד סיפור קטן לסיום: לוועדת האיתור אין דובר משלה. כשנשאלות שאלות הבנק מתנער, ובצדק, וגם דובר בנק ישראל לא יכול לעזור. ניתן לפנות ליו"רית אלא שלזו יש לוחות זמנים משלה. "היא לא עובדת בקצב של עיתון" אמרו לי לפני כמה ימים, או במילים אחרות – תגובה יהיה לכם קשה לקבל כאן. שקיפות, כבר אמרנו?