רגע לפני יום הכיפורים פגשתי את המהנדסת. שתינו עמדנו להיכנס לסדנת שתיקה בת שלושה ימים, אני – כי צריך לשתוק לפעמים, היא כי בעלה רשם אותה. "באתי לישון שני לילות רצופים בכלל" אמרה בחיוך קטן, החיוך הזה של אמהות לשני ילדים בני פחות מארבע, נשים מותשות כל כך. המהנדסת הגיעה מישוב דרומי קטן, כזה שהמעסיק הגדול שלו הוא האוניברסיטה, אז כיף להגיד – אני עובדת באוניברסיטה, על אף שאת, איך נגיד את זה, עוסקת באדמיניסטרציה פשוטה.
עד לא מזמן, החיים של המהנדסת נראו אחרת. היא חיה בתל אביב, עבדה בחברת הייטק, עסקה במקצוע אותו למדה. היום היא "יבוא אישי", ככה הגדירה את זה, יבוא אישי של בעלה. הוא איש צבא קבע, היא הדרימה איתו. כששאלתי למה היא לא ממשיכה לעבוד במקצוע שלה, השתמשה בקלישאה בנאלית וכואבת שנשים במצבה אוהבות: "יש לי מזל שיש לי בעל שמאפשר לי לעשות מה שאני אוהבת" אמרה, והבהירה את ההבדל בינה ובין ויקי קנפו. יש לה בעל מרוויח. היא יכולה.
המהנדסת, שפגשתי רגע לפני שנתנו את הטלפונים ונכנסנו לשקט הגדול הזה, לא לבד. היא חלק מקבוצה ענקית של נשים בשנות השלישים לחייהן, שמתרגלות פמיניזם, עלאק, אבל שומרות יפה –יפה את הסדר הישן. בחייו של הבעל, זה שמביא את הכסף, כלום לא השתנה. הוא חי באותו מקום כבר שנים, הקריירה שלו פורחת, תפקידו לפרנס.
אצלה השתנה הכל: מקום המגורים, המקצוע, כושר ההשתכרות. ממש כמו פעם – הוא מביא את הבייקון, היא הולכת לעבודה שמרוויחים בה גרוש וחצי בערך. הוא עושה קריירה, היא אחראית על הילדים. הוא ממשיך בדרך אותה החל בגיל 18, היא עלתה על מה שפרופ' דליה מור אוהבת לקרוא לו ה"מאמי טרק", והפכה למקריבה. החיים של שניהם מחוברים, אבל הולכים בשתי דרכים שונות לגמרי, וכן-כן, יש לה בעל שלשמחתה מאפשר את זה. לשמחתה? לו הייתה מסתכלת חמש שנים קדימה הייתה רואה תמונה אחרת. הוא ימשיך לפרוח, היא תתחיל לקמול. הילדים כבר יהיה גדולים יותר, העבודה לא תספק אישה אינטליגנטית כמוה, גם התלות הכלכלית שהצליחה לייצר תרגיש כבר, אעפס, לא במקום.
שוק העבודה, לעומת זאת, יצחק לה בפנים. את קורות החיים של מהנדסת בת 40, ולחלוטין לא מעודכנת, תזרוק המגייסת הצעירה ישר לפח. היא תישאר בחצי משרה מבאסת אליה הולכים ברגל, ולא ממש צריך להתאפר, תיקח את הילדים אחרי הצהריים לחוגים, וכשבעלה המפרנס ישוב מעבודתו, יוכלו להחליף ביניהם פיסות לא מעניינות של רכילות על השכנים. אולי היא "תתפתח". תיקח קורס בישול, או מקרמה, או משהו רוחני. ואולי לא. הגשמה עצמית, החלק העליון של פירמידת מאסלו, כנראה כבר לא תהיה שם. היא ויתרה. יש לה בעל. זה מספיק.
הסתכלתי עליה מדי פעם במהלך הסדנה. בתוך שלושה ימים של מדיטציה הקצב מואט. אתה נעשה מהורהר מאוד גם כשאתה קם מהכרית. לא המהנדסת שלנו. היא לא מצאה מנוחה. בשני הלילות שכה קיוותה להעביר בשלמותם, סבלה בעיקר. היא אצה ממקום למקום בתנועות חדות, כל המקום הזה לא היה בשבילה. כשהחזירו את הטלפונים היא הייתה הראשונה להתניע את האוטו. זה קרה יותר משעה לפני תום הצום, והחזרה לכבישים. עד כדי כך רצתה ללכת משם.
אולי הבינה, המהנדסת, כי הכניסה את עצמה לכלוב של זהב, וכלוב, גם כשבעלך עוזר לך לבנות אותו, הוא מקום רע. הבשורה הטובה: מי שנכנס לכלוב הזה יכול גם לצאת ממנו, ויפה שנה אחת קודם.