נתחיל בזוטות: השבוע עלתה לאוויר התוכנית "הכוכב הבא" שהיא בעצם "כוכב נולד" החדשה. בעשר דקות המפוזרות בהן הצלחתי להביט במופע הסכרין הדביק הזה, שמעתי את רני רהב מזכיר את אייל גולן, ה"זמר הלאומי", שלוש פעמים. רני רהב הוא היחצ"ן של אייל גולן. המשמעות: מקבל ממנו כסף כדי שיקדם אותו. עכשיו הוא יושב איתו יחד אל שולחן השופטים הכי לא מעניין בעיר (אבל בסופר פריים טיים), ותוקע על כל צעד ושעל את הסלוגן שהוא בחר עבורו, תמורת הכסף שהוא מקבל. מילא רהב, שמשלמים לו והוא עושה כי ככה זה יחצ"נים, אבל למה ההפקה דואגת להשאיר את הרפליקה המשונה הזו, שוב ושוב, ולא מוחקת אותה בעריכה? מה, יש לה הסכם עם רני רהב, שקובע שהוא גם מייחצן את האנשים שלו בפריים טיים, וגם מקבל על זה כסף?
אמרו לי שאסי עזר (מעט יותר מדי על מסך הטלוויזיה לאחרונה, אם תשאלו אותי) נתן גילוי נאות בפתיחת התוכנית באשר לקשר בין השניים. נו שוין. אני פספסתי, אבל גם הגילוי הנאות החד פעמי הזה, לא יכול לאפשר לרהב להמשיך ללטף את גולן במהלך התוכנית, ואת ההפקה לא לערוך את הדבש הנוטף הזה. נכון היה, לעומת זאת, אם רהב היה מתבקש לוותר על הטיפול בלקוח הספציפי, לפחות במהלך התוכנית, אבל זו כנראה דרישה מוגזמת מטדי הפקות.
רהב, אגב, מיחצן גם את שטראוס. אל תתפלאו אם עפרה תוזכר בקרוב, בחן , או אולי יחולק איזה ארגז מילקי בחינם, וינוגב בשופי ובנחת על ידי הזמר הלאומי. מול המצלמות. ברור. אחרת זה לא קרה.
נושא אחר, הרבה יותר חשוב, שפרץ השבוע לכותרות הכלכליות, היה השלב הבא במלחמתו של יוסי שריד להבנת תהליך הבחירה של דירקטורים בבנק לאומי. אלה נבחרים על ידי ועדה "ציבורית" שהוקמה עבור העניין. שריד פנה השבוע למבקר המדינה בדרישה לחקור את הנושא, אחרי שהסתבר שהועדה ה"ציבורית" החליטה לא לנהל פרוטוקולים.
כזכור, שריד הציג את מועמדותו לתפקיד דירקטור חיצוני (קרי: נציג ציבור) כדי שמישהו ישאל את אנשי הבנק שאלות קשות. יחד עם שריד, הוגשו עוד 179 מועמדויות לתפקיד דירקטור, למה שהוגדר כוועדה סטטוטורית שהוקמה על ידי משרד המשפטים בחסות בנק ישראל, כדי שזו, באופן העצמאי ביותר, תבחר את רשימת המועמדים הראויים שיוצגו לאסיפה הכללית של הבנק.
הועדה הזו, ככה מסתבר היום, כל כך עצמאית עד ששניים מחבריה – על פי חוק משונה של בנק ישראל – רשאים להיות דירקטורים של הבנק. נכון, הם לא עובדי הבנק, לכאורה, הם רק הדרג המפקח, אלא שבפרוטוקול היחיד שרשמה הוועדה הזו, שכאמור לא טרחה לרשום כלל פרוטוקולים במהלך בחירת האנשים, מתייחסים חברי הועדה ה"חיצוניים" אל שני הדירקטורים כאל "נציגי הבנק", ממש במילים אלה. הם גם מבקשים מ"נציגי הבנק" להסביר להם מה הם בדיוק "צרכי הבנק" כדי שיוכלו לבחור את האנשים המתאימים.
"צרכי הבנק" מסתבר הם "בנקאיים" ואכן – כל 11 המועמדים שהוועדה ממליצה עליהם לתפקיד דירקטור (בסוף אוקטובר יבחור מתוכם 6) הם בעלי רקע בנקאי, או דירקטורים מכהנים כבר (עוד אבסורד – 5 מתוך 11 המומלצים כבר מכהנים בדירקטוריון). פלא שיוסי שריד – לשעבר שר החינוך, והאדם שניהל את התקציב השני בגודלו בממשלת ישראל – לא הוזמן אפילו לשלב הראיון האישי. בשביל מה יבוא? מה הוא, בנקאי? מה הוא, כבר יושב בתוך המעגל הזה? הרי רק בנקאים, או דירטורים מכהנים יכולים לשאול על משכורות המיליונים של חברי הנהלה, או על רווחי עתק על חשבון עובדי קבלן או עמלות משקי בית. ברור.
עכשיו נשאלת השאלה בשביל מה לעשות את כל התהליך המייגע ואוחז העיניים הזה. בשביל מה להטריד את עם ישראל בקול קורא להגיש מועמדות לדירקטוריון הבנק, לגרום לאנשים לבזבז שעות על מילוי אין ספור טפסים ולטפח תקוות – כשברור של-150 איש מתוך רשימת ה-180 שהגישו, אין סיכוי קל שבקלים להגיע לתנאי הסף, כיוון שהוועדה ה"עצמאית" מונחית בעצם על ידי צרכי הבנק?
כמה עקום יכול להיות תהליך שנעשה על ידי הרגולטור כדי לשבור את האולד בויס קלאב, ולייצר דירקטוריון ציבורי שהוא לא חבורת עציצים, אבל למעשה תומך בשימור אותם מעגלי כח ישנים, שמנוהלים על ידי אותו בנק, שמעשית בוחר את מי שמפקח עליו?
המפגש עם תופעות כמו רני רהב ואייל גולן בפריים טיים, והוועדה ה"ציבורית" שמוותרת על פרוטוקולים ועושה מה שרוצה הבנק, הם לכאורה שני תהליכים שונים מאוד. מעשית מדובר באותה תופעה בדיוק: היטשטשות מוחלטת של הקו המפריד בין טוב ורע, נכון ולא נכון, נקי ומושחת. זה בסדר. הציבור כבר ישלם.