פעם, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, גרתי עם שותפים בדירה מקסימה ברחביה. לרוע המזל הייתה הדירה ממוקמת ממש מול בית הנשיא. לו הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם בה הודיעו לי גברים מסוקסים עם משהו באוזן שאין ברירה אלא לעצור, לחכות, או אולי להקיף את כל השכונה כדי להגיע הביתה – לא הייתי צריכה לעבוד יום אחד בחיי. כשהסתיימו הלימודים הפך הנושא לשיקול עתידי חשוב. כל ירושלמי ידע אז כי העיר לא רק יקרה, מתחרדת וקשה לפרנסה, אלא גם כי יאלץ לפגוש עיר סגורה חליפות לבקרים עם מר"ן שנפטר (או חוגג את חתונת נינו), וכמובן בשל בואם של אורחים חשובים מאוד. ירושלים לתושביה היא עיר עם הפסקה. הרבה הפסקות ליתר דיוק. ככה זה כשאתה חי בעיר בירה.
בשנים האחרונות מסתבר שלא רק ירושלים כזו. גם העיר הגדולה, זו ש"ללא הפסקה" היא חלק מהסלוגן שלה, מתעללת שוב ושוב במשלמי הארנונה. ההפסקה הגדולה האחרונה נעשתה בערב חג סוכות (ערב חג!) כשמרכז העיר נעצר לחצי יום. זה החל בארבע וחצי בבוקר עם הלמות תופים ומוסיקה חזקה שבקעה מרמקולים בנקודת ההזנקה – הרי לרוכבים צריך להיות כיף וסבבה, אז מה אם אנשים נורמלים – וגם ילדים בחופשה בלתי נגמרת – עוד ישנים בשעות כאלה. זה נמשך בחוסר יכולת לצאת מהבית, נגיד, לקניות (בכל זאת ערב חג) והדובדבן שבקצפת – המשטרה הודיעה כי מי שלא יזיז את רכבו מהצירים הסגורים – ייגרר. תושבי תל אביב שחנו ליד הבית היו צריכים לעשות שמיניות באוויר בחיפוש אחרי חניה "מותרת", או פשוט לשלם מכיסם לחניון.
מרוץ האופניים הוא רק דוגמה אחת לרצף של אירועים מטרידי- מקומיים, המעלה שוב ושוב את השאלה, האם ראוי כי ראש העיר יפקיע את כיכר השוק (המטפורית) לטובת עניינים מן הסוג הזה. התשובה הראשונה של המצדדים היא – זה קורה גם ב(מרתון)ניו יורק. תשובת הנגד היא כמובן, אז מה? העובדה שמישהו מתעלל בתושבי ניו יורק לא אומרת שיש להתעלל גם בתושבי תל אביב, אבל חשוב מזה: תל אביב, על אף האספירציות, אינה ניו יורק. בתפוח הגדול יש רכבת תחתית, מומה, אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, ויותר מידי סניפים של סטרבקס. תל אביב אינה ניו יורק. אי אפשר לקחת רק את נקודות ההשוואה שהופכות את הדיון לנוח. "אז גם מצעד הגאווה הוא מטרד" אומרים החסידים ,"אם אופניים ומרתון צריכים לעזוב את העיר – גם אירועים אחרים". זו, כמובן, טעות.
לאירועים מסוימים, פוליטיים נקרא להם, אין זכות קיום ללא כיכר העיר ההומה. מצעד הגאווה זקוק לתמיכת הקהל, ומחאת רוטשילד לא יכולה הייתה להתקיים בשום מקום אחר. כיכר העיר נוצרה בדיוק עבור אירועים מן הסוג הזה. ריצה בת 42 קילומטר או מרוצי אופניים, זה סיפור אחר. הם זקוקים בעיקר לשטח והקהל המריע ממילא לא נמצא בחמש בבוקר ברחובות. בעוד אירועי שכל, או חשיבה, נקרא להם, זקוקים לכיכר כאוויר לנשימה, הרי שאירועי גוף יכולים להתקיים בכל מקום אחר.
האלטרנטיבה היא, אם כן, הוצאת הדברים האלה ממרכז העיר אל השטחים הפתוחים. מה היה קורה אם מירוץ האופניים יתקיים בין שדה בוקר למצפה רמון, או ריצת מרתון מגניבה תערך דווקא בין נופי הגולן. מטורפי הדיווש והריצה היו מגיעים לכל מקום, הם רק היו חייבים להגיע יום קודם, אולי עם המשפחה. הם כבר היו ממלאים את הצימרים ונופשים עוד יומיים שלושה. הם גם צריכים לאכול ולשתות. תארו לכם כמה היו מרוויחים העסקים המקומיים, שבאמת זקוקים לאירועים כאלה, שלא לדבר על תחושת החיבור הכל כך חסרה למדינת גדרה-חדרה. במקביל היו תושבי העיר הגדולה יכולים לנום בשקט, לא לחשוש מגרירה פתאומית ואפילו לעשות קניות לחג או לצאת מהעיר, נגיד, למצפה רמון , או רמת הגולן.
כיכר השוק העירונית צריכה להיות צריכה להיות תוססת, פעילה והומה, אבל מהסיבות הנכונות. היא לא יכולה להיות מלאה ברוכבי אופניים.